מנצ'סטר בלוז. או: הכתבה שלא פורסמה

העורך של הניו יורקר, דייויד רמניק, פרסם כתבה מופתית של 15 אלף מילה על ברוס ספרינגסטין בגיל 62. לפני חודשיים נסעתי לראות את הבוס במנצ'סטר, והנה התרומה שלי בת ה-1,900 מילים בערך לאיש ולאגדה. וכן, כאן זה המקום היחיד שתוכלו לקרוא אותה. כי ככה.

מנצ'סטר בלוז

פאק פאק פאק פאק פאק. הגשם הארור לא מפסיק לרגע. זה לא הגשם האדיב, המלטף בנינוחות של לונדון, אלא אחיו האלים והמחוספס ממנצ'סטר. הוא מלווה ברוח שעושה צחוק מהמטרייה המקרטעת והחלושה שלך, והופך את הכבישים הצרים והלא מתוכננים מי יודע מה גם ככה לרצף של שלוליות. קחו את זה ממני: אחרי יומיים רצופים של גשם נונסטופ במנצ'סטר, תבינו צ'יק צ'ק מאיפה הגיע האופי המחורבן של האחים גלאגר. אבל זו ממש לא הבעיה שלי כרגע. בגלל הגשם הארור, כל העיר עומדת בפקק אחד גדול. אוטובוסים? לא באים. בתחנת מוניות שאנחנו כן מצליחים להשיג בטלפון אחרי דקות ארוכות, צוחקים לנו בפרצוף. מונית פנויה? יו גוטה בי קידינג, מייט. קידינג שמידינג, אבל בעוד אנחנו פוסעים באומללות ברחובות, כמו שקי יוטה רטובים, מייד אין מידל איסט, הולכת וחודרת ההכרה: אנחנו כבר לא נזכה להגיע. הכל פועל נגדנו, וההופעה של החיים שלנו אולי תתקיים – אבל בלעדינו. מנצ'סטר החליטה להראות לנו מה זה – ואת ברוס ספרינגסטין נראה אולי רק ביוטיוב. פאק, כבר אמרתי?

המחומש, לפני 26 שנים. זה היה האלבום ההוא ששינה את חיי. טוב, אחד מהם. בגיל 14, הלכתי עם חבר וקנינו ביחד את האלבום המחומש של ספרינגסטין, שהכיל שירים שלו מעשור של הופעות חיות. למי שבא מבית של מוסיקה קלאסית, שבו הוסבר לו שוב ושוב שרוק ופופ זה זבל נחות – זה היה הלם. ספרינגסטין דיבר אלי, ישירות. הוא סיפר לי שכל אחד רוצה לקום ולברוח מהחיים שלו, שלכל אחד יש רגעים שבהם בא לו לירות בכולם. ששווה למצוא אהבה כי אין הרבה בלעדיה. הוא הסביר לי שעבודה וקריירה הן מילות באז שמטרתן לשעבד אותך לצייתנות וקיבעון מחשבתי, ואם לא תשכיל להביט מעבר להן ולראות מה אתה באמת רוצה לעשות – החיים יעברו לפני שתספיק להגיד קלרנס קלמונס. חרשתי על התקליטים האלה שוב ושוב, וידעתי שיום אחד גם אראה אותו על הבמה. וזה קרה, ב-1999, בדיוק ביום הבחירות שבהן ברק ניצח את ביבי. כן, זה קרה פעם. הצבענו בבוקר, וטסנו לראות את ספרינגסטין. ההופעה היתה בסדר פלוס, אבל היתה תחושה שהבוס בתקופה בינונית והוא מסוגל ליותר. ואז הגיע השנה Wrecking Ball, האלבום הכי טוב שלו מזה עשורים, והחזיר לו את הברק לעיניים. היה ברור שהגיע הזמן לתקן את הרושם של ההופעה ההיא. ובכלל, גם תום פטי החליט פתאום להופיע בבריטניה אחרי 20 שנה. יש דאבל? אז נסענו.

מרירות בריטית. בביקורת הגבולות יושב פקיד שגנב את השפם מג'ון קליז. הוא עצבני משהו, ואפשר לראות בעיניים שלו שהוא מקלל חרש את מי שאחראי לכך שתקעו לו משמרת דווקא בזמן המשחק הגורלי של אנגליה מול אוקראינה ביורו.

"מטרת הביקור", הוא נובח.

"באנו לראות הופעות".

"אילו הופעות?" הצלחנו לעניין אותו.

"תום פטי בלונדון, ואז ברוס ספרינגסטין במנצ'סטר".

השפם שלו מתעקל. "ספרינגסטין, איי? מעניין, אני לא הצלחתי להשיג לי כרטיסים לזה. דווקא רציתי".

דממה מתוחה. האם קליז ישלח את הזרים החצופים שהזמינו כרטיסים חצי שנה מראש לחיפוש נקבים אגרסיבי, רק כדי להראות להם מי באמת הבוס? אבל לבסוף הבריטי נאנח ומחתים את הדרכונים. האימפריה איננה נוטרת לנו טינה, בשלב זה.

ייאוש. בעוד אנחנו רצים ברחובות שטופי מים, אתה מתחיל להבין שמנצ'סטר היא רק לכאורה עיר גדולה. למה לכאורה? כי המרכז שלה תוכנן כנראה במאה ה-13. הרחובות צרים ברובם, והתנועה שם מזכירה את המעי הגס של קרניבור בן 65. זורם, אבל בקושי. היא מקבלת את פנינו בחום אופייני: רוח מקפיאה, גשם נונסטופ ותחושה כללית של עגמימות קודרת. אחרי חצי יום בעיר הזאת, אתה רוצה להקים להקה שתשיר שירי דיכאון כמו הסמית'ס. רק, אתם יודעים, של סטרייטים. לא שיש משהו לא בסדר עם הצד השני. ועכשיו היא כנראה החליטה להנחית את מכת המוות: ולמנוע מאיתנו את ההופעה של החיים. אנחנו מציקים לשוערים בבתי מלון, לאנשים בתחנות אוטובוס. כולם מביטים בנו ברחמים. למצוא תחבורה בשעת השיא ועוד בגשם? נייטיבז תמימים שכמוכם. זה הולך ונראה אבוד. ברגל? לא נספיק, זה רחוק מדי.

יומיים קודם לכן. הרויאל אלברט הול מגיח מולנו כמו קציפה אדומה-חומה ענקית באמצע הרחוב הלונדוני. היכל התהילה האמיתי של הרוקנרול, המקום שבו ג'ון לנון קרא לעשירים "לשקשק בתכשיטים", שבו הסקס פיסטולס צרחו את "מיי ווי", שבו אדל השתנקה ואמרה שהיא לא מאמינה שהיא כבשה את ה"רויאל פאקינג אלברט הול". בחוץ מנסים מוכרי החולצות את מזלם: "פוקינג תום פטי טישרט, פוקינג תום פטי, פייב פאונדס", הם צווחים, בסוג של פרסומת נגטיבית בלתי ברורה. פוקינג תום פטי. אנחנו כל כך אוהבים את ההיגוי העממי הזה של "פוקינג" שזו הופכת להיום מילת הקוד הרשמי של מסע הרוקנרול שלנו. פוקינג מסע, כמובן. הם שותים ושרים. ומרביצים. 13 ברים יש ברחבי הרויאל אלברט הול, לא פחות. תאמינו לי, ספרתי. וכולם עמוסים באנגלים ששותים עד שנייה לפני ההופעה ממש. וזה מביא בין היתר לתקריות מעניינות מהסוג הבא, שמתרחשת במהלך ההופעה של תום פטי וההארטברייקרס, שהיתה מצוינת לכשעצמה.

שתי שורות לפנינו יושב זוג מהגיל הבינוני ומהמשקל הכבד. כשהם רוקדים ימינה ושמאלה, נדמה שכל האלברט הול מתגלגל איתם. איפשהו באמצע השיר השלישי, האישה מחליטה שלא בא לה יותר לחזור ולשבת, והיא ממשיכה לעמוד. מה שאומר שהיא ובן זוגה מסתירים את תום פטי והלהקה לכל מי שיושב מאחוריהם על הרחבה – והם מסתירים היטב. כמו החומה הסינית, רק במשבצות בריטיות. עוד לפני שמתחילים דיון מנומס מה לעשות, שני אנגלים מימין מתחממים. להלן התיאור: הם מהסוג שמגיע עם מכנסי שלושת-רבעי לאלברט הול, והפרצופים הסמוקים שלהם מלמדים שלפחות 10 בירות כבר ירדו פנימה. חולצה אדומה מסתכל על משקפיים בעצבים, ומשקפיים האינטליגנט מחליט לנסות ראשון, בנימוס יחסי. "אוי!" הוא צועק לצמד המרקד מקדימה, "פאקינג תושיבו את התחת השמן שלכם!" הגבר מציץ אחורה, רואה את הפרצופים העצבניים של משקפיים וחולצה אדומה, ולוחש משהו לאישה. היא מושכת בכתפיה, אומרת משהו שנשמע כמו "פוק" וממשיכה לרקוד ולהיטלטל במרץ. ואז, לפני שאנחנו מספיקים להבין מה קורה – זה קורה. לחולצה אדומה נמאס, והוא פשוט מזנק קדימה כמו פנתר עם מנוע שזלל ליטרים של גינס ו"לונדון פרייד" – ומבצע הורדת זקיף אגרסיבית במיוחד של הגבר מקדימה. במילים פשוטות: תופס את הכתפיים שלו ומעיף אותו לרצפה כמו שק תפוחי אדמה. בת זוגו צורחת משהו, כל האנגלים מסתכלים בעניין בעוד הלהקה ממשיכה לנגן – אבל משקפיים וחולצה אדומה פשוט מניחים אגרופים על המותניים, בתנוחה האוניברסאלית שאומרת: באמת? פאק ווית' אס? הגבר מתרומם וזוחל לכסא שלו, הוא והאשה מתיישבים, רועדים קלות. מאותו רגע ועד לסוף ההופעה הם בקושי מעזים למחוא כפיים, גם כשמותר.

ריח דם. זה לא יפה לומר, אבל יש משהו משכר בשילוב של אלכוהול ואלימות, שכל הזמן מרחף באוויר. בפאב שבו אנחנו רואים יום קודם את המשחק של הלדס האנגלים נגד הפוקינג אוקראינים, זו מורגש כל הזמן באוויר. השיר הפופולרי ביותר הוא "לט הים דיי, לט הים דיי, לט הים דיי", רצוי בצירוף עיניים מודלקות, בכל פעם ששחקן אוקראיני שוכב על כר הדשא. ווין רוני, שמבקיע את השער – הוא אלוהים. ג'ון טרי, שמונע שער בטוח – הוא סגנו של אלוהים, לפחות הערב. והמאמן האוקראיני שזועק שהשער שטרי מנע היה חוקי – הוא פוקינג וונקר, שגם אותו צריך להרוג. אחרי כמה פיינטים אתה מתחבר לתחושה הזו, של האי הקטן ששם פוק גדול על העולם ואחותו, ומוכן לגבות אותו באגרוף. מוכר לכם מאיפשהו?

המלאך. בחיים שלי לא רציתי כל כך לחטוף רכב כמו בערב הזה במנצ'סטר. אני אפילו מדמיין את עצמי עושה את זה. קופץ לכביש, הנהג ההמום עוצר בחריקת בלמים, ואז אנחנו נכנסים פנימה, ומסבירים לו ש"דיס איז א פוקינג קאר-ג'קינג, קח אותנו לאצטדיון". הוא בריטי, הוא לא יגיד לא. נפחיד אותו עם סיפורים מהצבא הישראלי. למרות שהדבר הכי מפחיד שיש לי זה העכבר שחלק איתי פעם משמרת במגדל שמירה בגבול הצפון, אבל… פוקינג מנצ'סטר. בדיוק בשלב שבו אנחנו מתכוונים לעבור מהזיות בהקיץ להטחת הראש בקיר הלבנים האדומות, זה קורה: דאוס אקס מכינה! מונית לבנה נעצרת לידינו, כמו באגדות, וקול מנומס תוהה לאן אנחנו צריכים לנסוע. הוא פקיסטני, בחור צעיר, טוען שנולד בבריטניה אבל יש לו מבטא כאילו לפני 3 דקות הגיע באונייה מאיסלאמבד. מדינת אויב? אנחנו מוכנים לנשק אותו על שתי הלחיים. הוא שומע שגם לנו אין בדיוק מבטא מאוקספורד, ואז מתנהל השיח הבא:

מאיפה אתם?

מישראל.

אה, ישראל. יש לי חבר שהיה בישראל.

באמת?

כן, אמר שמדינה יפה מאוד.

די. טוב, נו… ואתה לא היית אצלנו?

לא, אבל נסעתי לנופש במקום קרוב, באבו דאבי. מקום מדהים. הייתם באבו דאבי?

לא… קצת אסור לנו.

חבל. אה, נכון, יש לכם הרבה בעיות שם. למה יש לכם כל הזמן בעיות שם?

חם לנו נורא, אז אנחנו והערבים רבים כל הזמן.

אתם יודעים, אצלנו בשכונה במנצ'סטר, יש מוסלמים ויהודים, ואף פעם אין בעיות. אולי זה כי כל הזמן יורד גשם, וקר, אז פחות מתעצבנים.

ובמהלך כל הזמן הזה, הגשם באמת לא מפסיק לרדת. הוא ניתך בחמת זעם על המונית, כאילו מנסה למנוע מאיתנו בשארית כוחותיו להגיע ליעד. אלא שהמלאך הפקיסטני שלנו נוסע כמו משוגע ועוקף את כל הפקקים, חותך דרך סימטאות, אתרי בנייה ומה לא. והשד יודע איך בדיוק – אבל הוא מצליח להביא אותנו בול לאצטדיון. ואפילו בזמן. "מאיזה חברת מוניות אתה", אנחנו שואלים, "יש לכם טלפון? אפשר להשיג אותך שוב?" והוא מביט בנו בתהייה. "נו נאמבר", הוא אומר, "אנחנו רק ברחוב". ואז הוא נעלם, בדרך להושיע אחרים.

אבינו מלכנו. "אומרים לי", אומר הבוס, "שמשהו השתנה במנצ'סטר מאז שהייתי כאן בפעם האחרונה. אומרים לי שפעם היתה כאן רק קבוצת כדורגל אחת. והיום כבר יש שתיים. אבל אולי אני לא אכנס לזה", והוא צוחק. בצדק צוחק, כי כשאתה ניצב באצטדיון הבית של האלופה הטרייה מנצ'סטר סיטי, רצוי לא לעצבן את החבר'ה שהם דווקא מהאזור האדום של יונייטד, לך תדע כמה מתוך ה-60 אלף שהתקבצו כאן הערב הם מהצד השני של הרחוב הספורטיבי.

בערב הזה, ברוס ספרינגסטין הוא כוח טבע קדמוני. בן 62, שנראה כמו בן 40, עם קול של בן אלף. אתה שוכח את הכל. את הגשם שחודר לעצמות, את הקור, את הכאבים ברגליים במהלך כמעט 4 שעות של הופעה. האיש הזה שעל הבמה מייצר עבורך כל כך הרבה אנרגיה, שפשוט אי אפשר להוריד ממנו את העיניים. הקול החרוך שלו רק משתבח עם השנים, אבל זה לא רק זה. זו הכוונה שבה הוא שר כל שיר ושיר. כאילו זו הפעם הראשונה, כאילו הוא עושה את זה במיוחד בשבילך. אתה רואה את החיוכים מתחילים להתפשט על הפרצופים מסביב. פוק, הבנאדם בפורמה נדירה. נפלנו פה על ערב שלא ייאמן. בשביל ספרינגסטין, הגשם הוא כולו עוד אביזר במה. אתם נרטבים? הוא דואג לרוץ כל הזמן קדימה ולהירטב יחד עם הקהל. ההופעה שלו פיזית מאוד, הוא מקפיד כל 5 דקות ללחוץ ידיים, לחבק, לתת לאנשים תחושה שהמרחק אליו קצר הרבה יותר ממה שהם חושבים. בסוף הוא תולש את הכל ונותר רק עם הגופיה הנצחית, ההיא שמלווה אותו מאז שנולד לרוץ בשנות ה-70. טוב, בטח כיבס אותה מאז.

רגעים שיישארו בזיכרון לנצח. הצמרמורת בגוף כשהמפוחית פוצחת בתווים הראשונים של The River, והאנחה הקולקטיבית של הקהל מהדהדת בכל מנצ'סטר. החיוך של הבוס, כשהוא מספר שאשתו פאטי לא הגיעה, כי היא נשארה בבית "לדאוג שהילדים לא יעשו סמים". ספרינגסטין לבד, על הבמה, משחרר את כל הלהקה לנוח ומנגן על הפסנתר את The Promise, שיר הנושא מהאלבום שמעולם לא יצא, ושוחזר רק לאחרונה כיצירת מופת שנגנזה. אשה אנגליה שמנמנה, לבושה במה שנראה כמו פיג'מה פרחונית, רוקדת על הבמה באושר לאחר שספרינגסטין העלה אותה לשם במהלך השיר Dancing in The Dark. הסרטון לזכרו של הסקסופוניסט הענק, ה"ביג מאן" קלרנס קלמונס שהלך בשנה שעברה לעולמו, מוקרן בדיוק באמצע השיר Tenth Avenue Freeze-Out, בדיוק בקטע שבו מסופר על איך הצטרף ללהקה. הפריז-פריים על העיניים הגדולות של קלמונס גורם להשתנקויות לא מעטות בקהל. החיוך הדק של ג'ייק קלמונס, האחיין של, שמחליף אותו על הסקסופון וזוכה לתשואות היסטריות. 60 אלף גרונות שרים ביחד את כל המילים של Born To Run, וצורחים כמו מטורפים את השורה "אנחנו חייבים להתחפף מכאן כשאנחנו עוד צעירים". ויודעים שזה כבר לא יקרה. ספרינגסטין שוכב על הבמה אחרי 3 וחצי שעות, בהצגת "אני מעולף, אני גמור", והגיטריסט סטיבי ואן זנדט מגיח מאחור לשפוך עליו מים מספוג רטוב כדי "לאושש" אותו. התחושה בסוף, של רגליים רועדות, אחרי שהפרפורמר הגדול ביותר מאז אלביס עזב את המקום.

מציאות. בלילה, כמה שעות אחרי אחרי ההופעה, בועז מציץ בדיווחים מהארץ ומספר על הפגנה גדולה בתל אביב, עם פצועים. המחאה החברתית, שברו קצת שמשות של בנקים, המשטרה השתוללה, עצרה הרבה מפגינים. וואלה? מסתכלים אחד בשני ונאנחים. אף אחד מאיתנו לא ממש רוצה לחזור. אולי תהיה תקלה במטוס, אולי.

פוקינג ברוס ספרינגסטין. פוקינג מנצ'סטר.

אודות shaatuk

Journalist, atheist, fatalist and optimist
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s