בת שנה, בת 97

שירי תהיה מחר בת שנה.

אולי בגלל זה, היה לי הלילה חלום מוזר.

ובחלומי שכבתי במיטה (עד כאן בסדר), והתעוררתי במקום דמוי בית חולים. הרבה לבן. סביבי צפצפו ברכות מכשירים שונים, שהזכירו את "המכונה שעושה פינג" של מונטי פייתון.

ליד המיטה שלי ישבה נערה עם עיני תכלת מדהימות וקראה ספר. היא נראתה לי מוכרת מאיפה שהוא.

כשראתה שהתעוררתי, חייכה בשמחה וסיפרה לי שהייתי בתרדמת כבר 15 שנים. ושהיא שירי, התינוקת שלי. שגדלה.

התעוררתי מפוחד משהו, ורצתי למיטה של התינוקת לוודא שהיא עדין… ובכן, תינוקת. היא היתה, ונחרה לה בעוז, חולמת חלומות סימילאק ורודים.

אין לי מושג מה זה אומר, חוץ משהזמן מפחיד אותי. הוא חולף מהר מדי, בורח בין האצבעות, לא מאפשר להתמקד ברגעים של אושר כמו שצריך.

"זה לא שווה את זה", אמרה היום סבתא שלי, בת ה-97.

ביקרתי אותה היום, כי היא היתה צריכה עזרה לעבור מהמיטה לסלון. היא בקושי יכולה לזוז, וזה דורש עזרה של אדם אחד מיומן או שניים (כמוני) פחות, כשהאדם המיומן נמצא בחופש.

ואחרי התמרון המסובך, היא התיישבה על הכסא, ונאנחה. ודיברה על זה שהיא מרגישה זקנה, ועייפה. וש-97 שנים זה הרבה מדי.

אבל במפתיע, היא היתה צלולה כמו שלא היתה הרבה זמן. היא זכרה את שירי הקטנה. ושאלה בגעגועים מה שלומה, והעיניים שלה נצצו כשסיפרתי לה שהיא תהיה בת שנה.

ילדה טובה, היא לחשה, ילדה טובה.

אולי זה לא שווה את זה. אבל הרגע הזה, של הזכרון הצלול, של האהבה, היה שווה הכל.

מודעות פרסומת

אודות shaatuk

Journalist, atheist, fatalist and optimist
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s