דמדומים 4: פריימריז מפציע

בחמש בבוקר התקשר דני בקלאווה בקול רועד, לספר שהדיל התימני תופר אותי.

לא רק שלא שמו אותי בעשירייה הראשונה (בכירים), ולא רק שלא שמו אותי בעשירייה השנייה (כבוד), ולא רק שלא שמו אותי בעשירייה השלישית (לא נורא, בפעם הבאה נראה להם) – אלא שדירדרו אותי למעמקי העשירייה הרביעית, באזור הפריפריה שאפילו לא יודעת עד כמה היא פריפריה. קרי עכו.

חמתי בערה בי.

בקלאווה, אמרתי לו, תודיע לגרוזיני שאני בדרך אליו.

הגרוזיני הוא אגדה במפלגה. האיש מחזיק במרתף שלו כ-3,000 חברי מפלגה בהקפאה, שאותם הוא מפשיר מידי פריימריז כדי שיעשו כדברו.

במפלגה צצו תיאוריות שונות.

הוא ערפד, משוכנעים כמה שרים, יש כאן משהו על-טבעי. מדובר באנשים שפשוט קמים אי שם, נעים כמו זומבים לעבר הקלפיות, מצביעים – ונעלמים באפלה.

ולא רק זאת, אלא שהגרוזיני מיטיב, מסתבר, לפקח על גזרת הכפרים הערביים הבלתי מוכרזים (או מחוברים לביוב), ובכירי החמולות שם מצייתים לו באופן עיוור, כמו העדה העלאווית לאסד. עד הסוף.

הפגישה שלנו התקיימה בבית קפה קטן בעיר סודית, שנרמוז רק ששמה מתחרז עם ייצור גרעינים.

גרוזיני, אמרתי, אני בצרות.

הוא הינהן.

מה עשיתי לתימנים? מה?

זה בן הדוד של סעדיה, הפטיר, הפרשה הרמלאית.

אבל… אבל סידרתי לו ג'וב בתור מבקר העירייה! והוא אפילו לא צריך להגיע אף פעם, רק לשלוח דרישת שלום במייל מידי פעם…

כן, אבל ענית להם תוך 4 ימים. בעדה ראו את זה כעלבון. תדע לך שיש חברת כנסת שלכם שמסדרת ג'וב בשעתיים, כולל ממלא מקום ראש העיר ואחראי עציצים ראשי. אתה איטי, אתה מפגר אחרי הצעירים במפלגה. ורואים את זה.

קיללתי.

ואידיאולוגיה? שאלתי, מה עם אידיאולוגיה? מה עם השנים שנתתי במפלגה, בקרב מול הבוגדים, יימח שמם, תוקעי הסכינים בגב האומה…

הוא נופף בידו. עזוב, אמר, זה הכל סיסמאות. אפילו אתה כבר לא מאמין בזה יותר.

כמה, שאלתי.

50 אלף, אמר, וכי אני אוהב אותך – תקבל גם שלוש מאות דרוזים.

בקלאווה הגיש לו את הסטיפה במעטפה.

אה, רק עוד משהו קטן, אמר. יש לי אחיין. יותר נכון סוג של קרוב משפחה. טמבל קצת ומרייר, אבל בחור טוב. סדר לו משהו בכנסת בירושלים, אמא שלו תהיה שמחה.

אמממ, אמרתי. הוא הבחין בהיסוס.

אתה רואה, אמר, בגלל זה אתה מפסיד. אצל היריבים שלך הוא כבר היה שר האוצר.

באמת גרוזיני, אמרתי בזעף, הרי ראש הממשלה הוא זה שבוחר את השרים שלו במדינה הזאת, עם כל הכבוד.

אהה, הוא אמר. וחייך. אהה.

והטוחנות שלו, הארוכות מדי, בהקו באור הפלורסנט מולי.

מודעות פרסומת

אודות shaatuk

Journalist, atheist, fatalist and optimist
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s