סיפור על בכי תמרורים של ילדה קטנה. שלי

אתה רק רוצה שהילדים שלך יהיו מאושרים.

כלומר אני רוצה. ואני יודע שחלקכם יכעסו על שנטשתי את דרך "אימהות הנמר" האתגרית, שתומכיה מאמינים שצריכים לדחוף את הילד להישגיות. ולהעמיס עליו חוגים. ולשלוח אותו לכיתת מחוננים, וללמד אותו לטינית בגיל 7, וסינית בגיל 8. ואם הוא לא מנגן בכינור כמו פרלמן בגיל 15, לזרוק אותו מהבית.

ההורות שלי מצומצמת הרבה יותר – אני פשוט רוצה שהם יהיו מאושרים, וירגישו טוב עם עצמם והעולם.

לפעמים זה לא הולך.

לפני כמה ימים, העוזרת הגיעה אלינו מאוחר. ניצלתי את ההזדמנות, ואמרתי שנעשה לשני הגדולים שעת כיף כזו, כמו שתמיד רציתי שהייתי ילד. בגשם שוטף, לקחתי אותם ממוסדות החינוך הרלוונטים ורצנו מאושרים בשלוליות עם מטריות הישר לבית הקפה השכונתי.

יאללה, תזמינו מה שבא לכם.

גם מתוק? שאל הבכור בחשדנות.

כן, לך על זה.

ו… עוגה? קצפת? שוקו? (העיניים שלו הלכו והתרחבו)

תזמין את כולם מצידי, אבא עושה לכם כיף.

אחותו הקטנה הביטה בי בפיקפוק.

אבא, שאלה, מה אני אוכל?

מה שאת רוצה. את רוצה שאקריא לך מהתפריט? הנה.

קראתי לה. גם אחיה עזר. היא רק נעשתה יותר מבולבלת.

מה בא לך?

לא יודעת…

טוב, אני אזמין לשניכם שוקו עם קצפת, וגם עוגת שוקולד.

הגיע האוכל. הוא הסתער באושר, כמו משה דיין על הכותל. היא הביטה בערימת הסוכר המפתה בפנים חתומות.

זה לא טעים לי.

אבל לא טעמת.

ואז היא פרצה בבכי. בכי אמיתי, לא מתפנק, בכי של חוסר אונים כזה. אחיה ואני הבטנו זה בזה, המומים.

וישבתי מושפל קצת, בעוד הגשם דופק בחלונות בחוץ והדמעות דופקות אצלה על הלחיים, וניסיתי להבין למה היא בוכה. הרי הגשמתי עבורה את החלום המתוק של כל בן 5 באשר הוא. לא?

ואז הבנתי: השפע היה יותר מדי. כשנתתי לה לקחת את האחריות, לבחור בין כל כך הרבה אפשרויות מתוקות, היא פשוט נתקעה. והפחד לטעות, או להזמין משהו לא נכון, או "ליפול" לעומת אחיה – שיתק אותה. ובסוף עוד הזמנתי "בשבילה", מה שרק חיזק את תחושת ההשפלה.

לפעמים אנחנו עושים דברים למען הילדים שלנו, ולא מבינים איך הם לא מאושרים מייד, באינסטנט. אולי צריך להזכיר לעצמנו שעבורם זו התמודדות עם סיטואציה מפתיעה, אפילו קצת מורכבת. אנחנו חונקים אותם עם ה"כיף" הזה, ולא קולטים שהם רק רוצים לחזור הביתה, ולשכב על הספה, ולראות את אותה תוכנית טלויזיה בפעם החמישים. כי זה הכיף המרגיע באמת עבורם. זה החום שרק הבית משדר. וכשאנחנו לוקחים להם את זכות הבחירה, זה לא תמיד כיף.

בסוף, היא הפסיקה לבכות. אבל לא אכלה אפילו כפית.

אודות shaatuk

Journalist, atheist, fatalist and optimist
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על סיפור על בכי תמרורים של ילדה קטנה. שלי

  1. Omer Katz הגיב:

    נראה לי שלקיים איתה שיחה כמה ימים אחרי זה ולברר מה הייתה בדיוק הבעיה לדעתה ואיך אפשר להימנע ממנה בעתיד זה חיובי. אני מעריך אותך כהורה שהבנת את מה שהיא מרגישה לבד. רוב האנשים היו סתם חושבים שהיא מנדנדת. זה עוזר לפעמים עם ילדים לנסות לגרום להם להגיע למסקנות בעצמם. ככה אתה גם מוביל אותם למסר החינוכי שלך מבלי שלקחת להם את היכולת להחליט בעצמם מה הם חושבים. לפעמים הם גם יפתיעו אותך.

  2. Idit Paran הגיב:

    ממש הייתי גאה בה, אם היא היתה הבת שלי
    וגם אני, כמו כולם, אומרת כל הזמן שאני רוצה שהם יהיו מאושרים, ושוכחת, כמו כולם, שאם הם לא יהיו מבואסים, עצובים, משועממים, ואם לא יכאב להם, אפילו קצת

    אז איך, לעזאזל הם יבינו באמת אושר מהו?

    • shaatuk הגיב:

      זה כל כך נכון. אני חושב שלפעמים אנחנו מתעקשים כהורים לקבוע כללים של סרט מצויר עם האפי אנד, ומתפלאים כשזה לא מצליח

  3. אמא לשלושה הגיב:

    ירית לי בול בפוני. בנקודת האשמה. אני נופלת בזה כל כך הרבה פעמים ולא מבינה איך ילדות שמקבלות כל כך הרבה כל הזמן בוכות. הן לא יכולות להכיל את השפע. כמה פשוט להבין לאחר מעשה. כמה קשה לזהות בזמן אמת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s