החוב של דנקנר, או: למה אנחנו לא אוהבים יותר אנשים שאוהבים כסף

אף פעם לא הבנתי אנשים שאוהבים כסף. ממש אוהבים. כאלה שמדברים עליו בעיניים נוצצות, כאילו הוא החבר הכי טוב שלהם, עוד מהצבא, כשגילו איך לדפוק את השק"ם בעוד 10 אגורות. כאלה שקמים בבוקר בזינוק מהמיטה תוך מחשבה על 5 דרכים חדשות לעשות כסף.

כסף, עבורם, הוא לא רק טעם החיים, אלא החיים עצמם. הם יכולים לחשב לכם בזריזות איך העובדה שבחרתם בטיפשות לשים כמה אלפי שקלים בפק"מ, היא טעות של טירונים – שלא מבינים שאפשר להשקיע את הכסף הזה בתעודות סל של מכבי תל אביב, לשגר אותן בעסקה סיבובית למכרות פחם בוונצואלה ולקבל בחזרה אפוני פלא ממדגסקר, ששווים פי 5, וביורו. או משהו כזה, אני בדרך כלל מתנמנם כבר במילה "פק"מ".

אני חושב על כסף במושגים של, נניח, חמצן. אני לא מאוהב בחמצן, אבל אני מכיר בנחיצותו לחיי. ללא כסף, אתקשה לשרוד ולגדל את משפחתי. אבל עשיית הכסף, לכשעצמה, לא מניעה אותי. אני לא שוכב בלילות ומהרהר בדרכים להביא את "המכה" (מינוח אלים שרק מראה שמישהו אחר יחטוף כאן…) או על דרכים יצירתיות לעשוק אנשים טיפשים כך שישלמו לך על שטויות.

התקשורת עברה כמה שלבים ביחסה לחובבי הכסף הגדולים. זה התחיל בסוג של הערצה עיוורת. איזה קזינו מדהים הם קנו בווגאס. איזה בית מלון מפואר הוא רכש בניו יורק. תראו תראו איזה בית יש לו בלונדון. ואז, מתישהו, נפל השנקל. הכסף הגדול הזה מגיע מהיכן שהוא. ובדרך כלל מגיע מהרבה, הרבה מאוד אנשים שאין להם.

טייקוני הימורים, למשל, עושים את הונם מהתמכרות אומללה של מיליונים לקלפים ומכונות מצלצלות. ויש את טייקוני הפנסיות, שכולנו נגלה עוד מעט מה בדיוק השאירו לנו, ואת טייקוני הבנקים – שהוגים ברגעים אלה ממש את "עמלת פעימת הלב" שתוציא מאיתנו בכל שנייה עוד 5 אגורות – והרשימה עוד ארוכה.

המשותף לכולם, וצר לי על שאני מכליל – הוא סוג של אטימות בסיסית לכל מה שאנושי. כי האהבה לכסף, היא גם הדחייה האוטומטית של כל מה שהופך אותנו לחברה בריאה עם עורקים שדם אנושי זורם בהם. העזרה לחלשים, הנשיאה המשותפת בנטל, וגם סתם, תרומה – לא לצרכי מס אלא סתם, כי זה נכון. ובלי שהיחצ"ן שלך יפרסם את זה, או ששלט בגודל של טיימס סקוור יפאר את שמך על בניין מפלדת אל-חלד עד אחרית הימים.

הפרשה האחרונה של מחיקת החובות של נוחי דנקנר, היא דוגמא מעניינת ליחס החדש מצד התקשורת וצרכניה. פתאום האנשים שהכסף הוא חייהם הם לא כל כך מושא להערצה. פתאום הם דווקא די מעצבנים אותנו, במיוחד כשהם משחקים עם הכסף של כולנו, או לא מוכנים להחזיר חובות, או אפילו לסכן את הונם האישי במשחק המונופול הטרחני שלהם.

פתאום, ההערצה לכסף כדרך חיים מצטיירת כמפוקפקת קצת, ואפילו די מגעילה מבחינה אנושית. וזו לא מסקנה "רוחנית", או סוציאליסטית. אלא פשוט הבנה שבמקום שאליו הכסף הגדול נכנס, האנשים הקטנים מוצאים עצמם בחוץ.

ויש כבר יותר מדי מאיתנו בחוץ. זהירות, אנחנו מתחילים לדבר.


אודות shaatuk

Journalist, atheist, fatalist and optimist
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על החוב של דנקנר, או: למה אנחנו לא אוהבים יותר אנשים שאוהבים כסף

  1. noamres הגיב:

    והלייק – לא מעט בגלל הבחירה המוזיקלית.

  2. shunra הגיב:

    בספרו המאוד-מעניין של דייויד גרייבר, Debt, The First 5000 Years, הוא אוסף דוגמה אחרי דוגמה של המקור של כסף. בעיקרון, הוא מנפץ את האגדה על "פעם היו מחליפים דברים ועכשיו נוח יותר להחליף משהו אובייקטיבי" ומראה את המקורות של כסף בכיבוש ובשווה-ערך-עבדות.
    ספר מרתק, במיוחד אם לא אכפת לך לרצות למות כל פעם שאתה מסתכל בארנק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s