פרשת עמנואל רוזן החזירה אותי לסיפור של דליה. שנתנה לי מבט חטוף מהעיניים שלה

לא כתבתי השבוע מילה על פרשת עמנואל רוזן.

לא בפייסבוק, לא בטוויטר. היו לי תחושות לא פשוטות בעניין, מבחינה עיתונאית, וגם אנושית.

חשבתי על כך שבעולם שבו הכל, כמעט, נתון לפרשנות, הצדק נדמה חמקמק מאי פעם. חשבתי על כך שבעולם האינטרנטי קל להפוך להמון פרוע. וגם חשבתי על הבנות שלי.

אני חושב שבסופו של דבר, הכל מחזיר אותי לפרשת קצב, להבדיל. ולסיפור שמלווה אותי מאז ולא עוזב. מן הסתם יישאר איתי כבר לתמיד.

כי נקודת הדמיון בין הפרשות היא השתיקה. הדממה הארוכה-ארוכה, שנמשכת שנים.

בשיאה של הפרשה ההיא, לפני כ- 7 שנים, עלתה השאלה: למה הנשים שטענו שקצב אנס והטריד אותן מינית – לא התלוננו במשטרה? למה הן חיכו כל כך הרבה שנים? למה היה צריך לשכנע אותן?

זה היה דיון טעון, לא פשוט. באחד הימים הגיע למערכת טקסט יוצא דופן. חיברה אותו אשה שביקשה להישאר בעילום שם. היא סיפרה את הסיפור האישי שלה. על מה שחוותה. על אונס שביצע בה בחו"ל מי שהיה בעיניה דמות סמכותית ונערצת.

היא תיארה את התחושות של אשה צעירה שעומדת חסרת אונים נגד גברים בעלי כוח, שמנהלים את ההצגה.

הטקסט היה כתוב כל כך טוב, שבמערכת היו משוכנעים שמדובר בקטע ספרותי. לא יכול להיות. יצרנו קשר עם אותה אשה. נסעתי לפגוש אותה, אי שם ברחבי הארץ.

כעיתונאי, יצא לי לקיים אלפי פגישות, מראשי ממשלות ועד מי שתרצו. רובן נשכחו במעמקי מוחי. את הפגישה הזו אני זוכר היטב. ישבנו ודיברנו, כמה שעות. על הכל. דברים שלא סיפרה מעולם, אפילו לקרובים לה ביותר. קופסה שחורה נפתחה, והתחושה היתה של מפל רגש עז, סביב טראומה נוראה. שנסגרה אי שם במעמקי הנפש, עד לבוא הנשים של קצב, שעוררו משהו, הציתו להבה קטנה. הביאו לסופה של שתיקה ארוכה.

אחרי השיחה ההיא, לעולם לא אתיימר עוד להגיד לנשים מה עליהן לעשות בסיטואציות כאלה. או אפילו אתיימר להבין מה הן חוות ועוברות בדקות הנוראות האלה. לא אתיימר לדעת את הרגע ההוא שבו הקרקע הבטוחה נשמטת מתחת לרגלייך, וסוג של פלירטוט מוזר הופך להיות הטרדה גסה וברוטלית. לא אתיימר לדעת איך זה מרגיש אחרי, בדקות, בשעות ובשנים.

השיחה ההיא עזרה לי להבין כמה דברים על העולם. לא רק על גברים ונשים, אלא על העובדה שלעולם לא נוכל באמת להבין ולחיות חיים של מישהו אחר, או להציב את עצמנו בסיטואציות שבהן ניצב, או ניצבה.

הטקסט של האשה המופלאה ההיא פורסם. כינינו אותה "דליה". עד היום, לדעתי, הוא אחד הטקסטים המבריקים והקשים ביותר שאי פעם פורסמו בנושא. הנה הלינק אליו.

אני ממליץ לכם לקרוא אותו, לפני שאתם מתיימרים. או חושבים שאתם יודעים הכי טוב, או בכלל.

אני כבר לא מתיימר. לא בעניינים האלה.

ותמיד אודה ל"דליה", על שעזרה לי ולאלפי אחרים – להבין.

מודעות פרסומת

אודות shaatuk

Journalist, atheist, fatalist and optimist
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s