הרהורים על החיים והמוות, חלק 1

פתאום מגיע הגיל הזה בחיים שבו אתה מבין שיום אחד זה ייגמר.

כלומר, אתה לא אידיוט, אתה יודע שכל אחד מאיתנו קיבל כאן תקופת חיים קצובה. אפילו ראית ושמעת פה ושם על אנשים שמתו, אז אתה יודע שהתהליך הזה מתרחש, רגבי אדמה, תולעים והכל.

אבל זה מכה בך באמת רק כשאתה צופה בילדים שלך גדלים, ופתאום מבין שני דברים: האחד, שקצת איבדת את הפחד מהמוות שתמיד ליווה אותך, בעיקר בתור נער. פתאום הוא סוג של רכיב אינטגרלי לחיים, שיגיע מתישהו, כמו דוד נודניק וצבטן שאין מנוס ממנו. וממש באותה נשימה אתה קולט שלא תמיד תהיה שם בשבילם. שיגיע עידן שבו הם יחיו בלעדיך, ויגדלו ילדים, שיגדלו עוד ילדים – וכל התהליך הזה יתרחש מחוץ לעולם המודעות שלך, כי כבר לא תהיה.

התחושה הזו של ארעיות עצמית, שמלווה בדאגה לדור הבא, מרפרפת במוח שלך כמעט מידי יום. כשאתה מלמד אותם לחצות את הכביש, כשאתה חש את הדקירה הזו בצד שאין לך כוח לבזבז עליה זמן בקופת חולים; כשאתה מנשק אותם כל לילה ונפרד ל-8 שעות; כשאתה מבין שיש דברים שאתה כבר לא יכול לעשות. כמו לאכול בשר אחרי 10 בלילה, או לטפס על ההר הממש גבוה ההוא באפריקה.

אני יודע שאין גן עדן או גיהנום שמחכים לי. בדיוק כמו שאני יודע שאין מפעל ענק של שוקולד שיושב בשמים ורק מצפה לי עם הר של טוויסט ואגוזי. אני לא בז לאלה שחושבים או מקווים שיש כזה. אני אפילו מוכן לקבל את הדעה שלהם, ברגע שאקבל גלויה מסבא שלי שתגיד משהו כמו: "נכד, אל תשאל, אוכלים פה שוקולד כל הזמן ועושים חיים, מחכה בקוצר רוח שתגיע. אגב, מה שלום סבתא?". זה יספיק.

אבל הידיעה הזו שאין כלום מעבר, דווקא מחזקת את הכאן והעכשיו. את הצורך להפיק את המיטב מכל רגע, ולהבין שהאושר טמון בפרספקטיבה הצלולה שלך אודות המציאות. ביכולת שלך לקבל את מי שאתה, ומי שאתה אוהב, להעיף קיבינימט את זוללי האנרגיה הכרוניים מהחיים שלך, ופשוט לחיות. לפעמים זה יהיה קשה יותר, לפעמים פחות. אבל זה המשחק היחיד בעיר.

החיים הם לא מעבר, או פרוזדור, או עולם ביניים לשום דבר. לא תתגלגלו שוב כפרח דקורטיבי או כזמר רוק. יש מעט מאוד דברים שאני בטוח בהם, אבל זה אחד מהם: החיים הם היכולת שלכם לתת ולקבל אהבה מנפשות אחרות שחולקות את העולם שלכם. וזהו. כן, הביטלס צדקו, בסופו של דבר.

וכל דבר מאורגן – דת, כת, קואצ'ר או ועד הבית – שמציע לכם גרגיר חול מעבר לזה, מוכר שקר טהור. והחיים קצרים מכדי לחיות אותם בשקר.

 

מודעות פרסומת

אודות shaatuk

Journalist, atheist, fatalist and optimist
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על הרהורים על החיים והמוות, חלק 1

  1. shunra הגיב:

    אמר לי אדם אהוב – שכבר איננו – שכל מה שאנחנו עושים בחיים הוא לאסוף רגעי חסד, רגעים טובים. הוא לא אמר למה, אבל נדמה לי שאולי לרפד בהם קן, אולי להיות איתם כשאנחנו הווים.
    זה, ותו לא.
    בעשרים השנים מאז אמר לי את זה, הוא הופך יותר ויותר צודק בעניין ואני יותר ויותר משתכנעת. וזה שהוא כבר לא איתנו, ואני יכולה רק להתכרבל מדי פעם עם רגעי החסד שאספתי עמו – זה הכי משכנע מהכל.

    תודה שכתבת את זה.

  2. פינגבאק: הרהורים על החיים והמוות, חלק 2 | shaatuk

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s