ביום אחרי ששרון, רוברט וברברה יילכו

ניסיתי להיות חיובי.

בחיי שניסיתי. אפילו ישבתי וצפיתי בערב הפסטיבל של הנשיא פרס יחד עם זוגתי, ואמרתי כמה פעמים "איזה יופי" בקול כמעט משוכנע, של אדם שחווה סוג של תסמונת סטוקהולם. והתאמצתי לאהוב כל פרצוף ופרצוף בקהל, מהגיחוכים של אהוד ברק ועד ללחשושים של נפתלי בנט עם החבר'ה; מפרצופה ההמום של אסתי גינזבורג, דרך מבטה העייף של הסבתא שהסתבר שהיא רוברט דה נירו – עד החיוך הקפוא חלקית של הגברת שרה נתניהו. הילדים שעל הבמה מילאו אותי גיל, והגיל של פרס מילא אותי ילדות. או להיפך, עומס הקלישאות כבר הכריע אותי בשלב מסוים, השד יודע.

ואז בא הנאום של קלינטון. נאום מבריק, של נואם בחסד, שכינה את פרס "האיינשטיין החברתי של העולם". זה היה כל כך משכנע, שצפתי עם תיאוריית היחסות הזו באושר, עד שרחש של סדק קל בגולגולתי הפריע לי להתרכז. המוח שלי התמרד ואמר די.

אין דבר רע בחגיגות, ודאי לפוליטיקאי ותיק ורב זכויות כמו פרס. אלא שחגיגות אינן מצדיקות שני דברים: הראשון הוא טישטוש של ההיסטוריה או של כל חוש ביקורתי, לטובת מציאות משוכתבת. והשני הוא הזנחת כל שמץ של רגישות חברתית, שדווקא בתקופה זו היתה צריכה להיות גבוהה יותר.

הנה קצת אמת: מדינת ישראל חיה בתקופה מסוכנת להפליא. ולא בגלל הצבאות של שכניה, אלא משום שהיא שכנעה את עצמה בהצלחה שהיא יכולה להסתדר בלי הסדר כלשהו עם היצורים האלה מעבר לגבעות החושך של כפר סבא, שחושבים שהם עם, אבל לא בא לנו להכיר בזה דה-פקטו. מעבר להרבה מילים יפות ופגישות עידוד עם אבו מאזן, הנשיא פרס לא עשה כלום כדי להוציא את רוב האזרחים מהנרקוזה הזו, שעומדת להתפוצץ להם בפרצוף.

פרס, אגב, כשר ביטחון – הוא אבי ההתנחלות בשטחים בשנות ה-70 ומי שאישר בעצם את צאתה לדרך. זה לא הוזכר בסרטונים. גם לא מלחמת האגו הקטלנית שלו עם יצחק רבין ששיתקה את מחנה השמאל הישראלי במשך שנים, או "התרגיל המסריח" שניסה לעשות לשמיר כראש ממשלה, ועוד שלל פכים בעייתיים, כמו שיש בהיסטוריה של כל פוליטיקאי.

והנה עוד קצת אמת: אזרחי ישראל חוטפים בימים אלה את השטוזה הכלכלית הכי גדולה בשנים האחרונות. משפחתי ואני מרגישים זאת היטב – כמו שגם אתם מרגישים, וזה רק ייעשה יותר ויותר גרוע. הרהבתנות והראוותנות של טקס היומולדת רק שידרה לכולנו את הניתוק מהמציאות שתמיד חששנו שהפוליטיקאים שלנו מצויים בו. אז הנה, גם פרס שם.

והנה קצת אמת על מצבם של יתר האזרחים הוותיקים, בני ה-90 ומעלה במדינת ישראל: הוא רע. תקראו קצת על רצף הצעות החוק שנועדו לסייע להם וטורפדו בכנסת בשנים האחרונות בלינק הזה של המשמר החברתי. למרבה הפלא, ימי ההולדת שלהם נראים אחרת לחלוטין.

אין רע בחגיגות. ובשמחה. ואפילו בעידוד החלום והניסיון לעשות לכולנו מדינה טובה יותר. אבל אל תתנו לזה להקהות את הביקורתיות שלכם על ההווה ועל האנשים שמובילים אותו. והערב של פרס טישטש את הכל: נתניהו שיבח אותו, וקלינטון שיבח את שניהם, וברברה שרה "אבינו מלכנו", וכל המציאות הישראלית האמיתית והבעייתית טבעה לה תחת ים השמאלץ.

ממורמר אתה, ממורמר. 

לא, דווקא במצב רוח טוב ואפילו אופטימי, תודה. אבל כשיתפזר עשן הזיקוקים, אמשיך לגור כאן, במדינה שלי, עם ילדיי. ובלי שרון סטון. ובלי רוברט וברברה. ועם העתיד שכולנו נבחר לעצמנו, בקלפי ובמקומות אחרים. ואומר לעצמי ביושר: בכל אדם יש טוב ויש רע, יש אור ויש אופל. דע לחפש תמיד את המורכב, הלא פשוט, מה שדורש ממך את המחשבה הנוספת.

יום הולדת שמח. אה, סליחה, זה בכלל באוגוסט.


מודעות פרסומת

אודות shaatuk

Journalist, atheist, fatalist and optimist
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על ביום אחרי ששרון, רוברט וברברה יילכו

  1. ליהי הגיב:

    מסכימה מאוד, רק שאני לא הצלחתי לנסח את המחשבות שלי בצורה כ"כ מסודרת.

    מזל טוב לפרס, אבל כל הפסטיבל הזה ממש ממש לא לעניין

  2. ענת שרון-בלייס הגיב:

    גיא יקירי, אני חסכתי מעצמי את הצפייה בטקס And the Oscar goes to
    אבל זפזופ בשלט, על מנת לחפש סרט טוב, העלה זפזזת פרצופים שסדקו את הלב. אפשר לכבד את הנשיא באינספור דרכים משמעותיות, יפות ואחרות. כל מילה שלך בול פגיעה, רק חבל שאנחנו שם על המטרה….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s