אבא, תקנה לי ילדות שטוחה, פלסטית ומרצדת

הבן שלי רוצה אייפד.

או אייפון. או כל דבר שטוח שמתחיל באיי. גם אחותו הקטנה רוצה.

כשהייתי בגילם, הדבר היחיד שקיבלתי עם "איי" היה סטירת לחי. וזה כמובן משפט מתנשא גילאית, שלא לומר של זקן טרחן.

אבל בזמן האחרון אני שואל את עצמי יותר ויותר שאלות שעוסקות ב"אנחנו והם". מה אנחנו קיבלנו ומה הם מקבלים, האם בעולם הצרכני המטורף של היום יש בכלל סיכוי לגדל ילדים מאוזנים – או שזה מרוץ שצפוי מראש לכישלון. והאם – כמו שטוען כאן יצחק טסלר במאמר מוצלח – אנחנו באמת מגדלים דור מפונק יותר, שמצפה להרבה יותר ממה שאנחנו קיבלנו.

פלאשבק. את המחשב הראשון שלי ראיתי בגיל 10. אבא שלי הביא אותו לבית בדרום אפריקה ב-1980. זה היה zx-81 של סינקלייר, קטן ושחרחר ועם K שלם של זיכרון. כן, K מלא אחד. והסיבה היחידה שראיתי אותו, היא כי אבא שלי היה "בתחום", כלומר איש מחשבים. באותה שנה ממש התמזל מזלי לראות גם את קונסולת המשחקים הראשונה שלי, האטארי המפורסמת, וחיסלנו פולשים סתומים מהחלל כאילו אין מחר. ב-1981 נחת אצל חבר שלי פלא: מחשב קובייתי בשם אפל 2. עליו כבר אפשר היה לשחק משחקים מורכבים יותר, כמו טירת וולפנשטיין (הורגים הרבה נאצים שצורחים, תענוג), ומשחקי הרפתקאות שנראים היום פשוטים למדי.

אבל אלה לא היו דברים שהעזתי לבקש מההורים שלי. מחשב היה גדול מדי, יקר מדי ופשוט לא בא בחשבון. מתנה אידיאלית היתה ספר. או חוברת קומיקס.

כשחזרנו לארץ בשנות ה-80 (כדי שלא נחמיץ חלילה את מלחמת לבנון הראשונה), היתה שעה אחת של טלוויזיה ביום, בין חמש וחצי לשש וחצי בערב. ערוץ 1 כמובן, אז היחיד. למי שהתמזל מזלו להיות חולה, יצא לראות בבוקר גם את הטלוויזיה הלימודית על שלל פלאיה בשחור ולבן.  

אבל בגדול, מוקד החיים שלנו היה בחוץ. הלכנו המון ברגל, כל הזמן. היו שדות, ופרדסים, ואופניים וטיולים. לא היו קניונים. לא היו רשתות מסעדות וגם מסעדות בקושי היו. ב-1985 פתחו בפתח תקוה סניף ראשון של "בורגר ראנץ'", שהפך למוקד חיינו הקולינאריים. הכל היה יותר פשוט. מסעדה אחת, ערוץ אחד, ספר אחד.

והיום זה לא.

יש יותר מדי הורים סביבי שאצה להם הדרך לגזול מהילדים שלהם את הפשטות שבילדות, כמו זו שהיתה להם ולי. הם קונים להם אייפון משוכלל כבר בכיתה ב', ומחשב וטלוויזיה רב ערוצית זה כבר סטנדרטי. הם נחושים לפוצץ להם את המוח הזעיר בכל ערוצי הבידור האפשריים, לממן להם רשתות חברתיות לילדים (יש מנויים לדבר כזה, כן כן) ולקחת אותם לכל סוגי הבילויים שצרכנות נושבת מהם: קניונים, סרטים במולטיפלקסים אדירים ושופינג. עוד ועוד שופינג.

אני נלחם מלחמה אבודה. אני רואה בעיניים שלהם שהתירוצים שלי נגד האייפד, האייפון והאיימקס הולכים ומתפוגגים. בכל רגע יעשו את הצעד המחשבתי הקטן שבין "אבא אקסצנטרי" לבין "אבא רשע".

אני רק רוצה שתהיה להם טעימה, קטנה, מהילדות שלי. זאת שבה לא חשבתי בכלל על כסף, כי לא היה לי. ולא על חנויות, כי לא עניינו אותי. ולא על לקנות מה שלמישהו אחר יש, כי לאף אחד לא היה.

למה אתה רוצה כל כך אייפד? אני שואל.

כי זה מגניב, וגם נשחק עם זה ולא נציק לכם, הוא משיב בערמומיות.

ערמומיות. הנה עוד דבר שלא היה לי בגיל 8.

 

מודעות פרסומת

אודות shaatuk

Journalist, atheist, fatalist and optimist
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על אבא, תקנה לי ילדות שטוחה, פלסטית ומרצדת

  1. יעל הגיב:

    התשובה של הילד מחזירה אותי למשפט שהוריי היו אומרים: "משעמם לכם? תדפקו את הראש בקיר" – רוצה לומר, תלמדו להעסיק את עצמכם. הדורות החדשים פשוט לא יכולים לשבת בשקט עם עצמם 10 דקות, כל שכן בנסיעת אוטובוס בינעירונית. אז הם עוברים לאייפד, לא טורחים לשים אוזניות או להפסיק את סאונד הקליקים של המקשים, ואז גם אנחנו לא יכולים לשבת עם עצמנו בשקט.

    • shunra הגיב:

      חייבת להוסיף שאם אומרים לי "משעמם לי" יש לי אינספור משימות טיפוח בית וגינה שמהוות תשובת מחץ לעניין (בהכי נחמד שאפשר, אבל בנחישות: "הו, יופי! בדיוק רציתי שמישהו יעזור לי לסדרת את מגירות המטבח!")
      לצערי, כבר לא משעמם להם בכלל (אז מגירות המטבח לאו דווקא מסודרות כראוי.)

      • shaatuk הגיב:

        כן, ברוב הבתים מושג "עבודות הבית" זה בכלל פאסה עבורם, אבל זה נושא אחר

  2. shunra הגיב:

    מאוד מסכימה עם הכיוון. הדרך שלנו להילחם בעניין היתה דרישת זמן: כמה שעות שאתם רוצים על המחשב, אבל "קנו" אותן במספר שווה של שעות מחוץ לבית. כמה סרטים שאתם רוצים, אין שום בעיה, מנוי נטפליקס לרשותכם – אבל מותר לכם לראות סרט שנעשה על פי ספר רק אחרי שקראתם את הספר.
    זה – פלוס הרבה מאוד דוגמה אישית (קוראים בבית, כל הזמן. סימניות בכל חדר, מכשירי קריאה בנוסף לכל השאר) ו(אצלנו) היעדר מוחלט של טלויזיה (כי פרסומות; וחוץ מזה, אם רוצים לראות משהו, אינטרנט או נטפליקס הספיקו) – פעל אצלנו.

    או בכל מקרה, *אולי* זה מה שפעל. בגיל העשרה כבר קשה יותר לאלץ אותם מבחוץ, והתקווה היא שכבר יהיה להם בפנים הצורך הזה, לטייל בעולם הפחות-ביטי. ואולי משהו אחר פעל. אני די מרוצה מאיך שמתחוור שהם, אבל לכי תדעי מה פעל…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s