אבא, תקנה לי ילדות שטוחה, פלסטית ומרצדת

הבן שלי רוצה אייפד.

או אייפון. או כל דבר שטוח שמתחיל באיי. גם אחותו הקטנה רוצה.

כשהייתי בגילם, הדבר היחיד שקיבלתי עם "איי" היה סטירת לחי. וזה כמובן משפט מתנשא גילאית, שלא לומר של זקן טרחן.

אבל בזמן האחרון אני שואל את עצמי יותר ויותר שאלות שעוסקות ב"אנחנו והם". מה אנחנו קיבלנו ומה הם מקבלים, האם בעולם הצרכני המטורף של היום יש בכלל סיכוי לגדל ילדים מאוזנים – או שזה מרוץ שצפוי מראש לכישלון. והאם – כמו שטוען כאן יצחק טסלר במאמר מוצלח – אנחנו באמת מגדלים דור מפונק יותר, שמצפה להרבה יותר ממה שאנחנו קיבלנו.

פלאשבק. את המחשב הראשון שלי ראיתי בגיל 10. אבא שלי הביא אותו לבית בדרום אפריקה ב-1980. זה היה zx-81 של סינקלייר, קטן ושחרחר ועם K שלם של זיכרון. כן, K מלא אחד. והסיבה היחידה שראיתי אותו, היא כי אבא שלי היה "בתחום", כלומר איש מחשבים. באותה שנה ממש התמזל מזלי לראות גם את קונסולת המשחקים הראשונה שלי, האטארי המפורסמת, וחיסלנו פולשים סתומים מהחלל כאילו אין מחר. ב-1981 נחת אצל חבר שלי פלא: מחשב קובייתי בשם אפל 2. עליו כבר אפשר היה לשחק משחקים מורכבים יותר, כמו טירת וולפנשטיין (הורגים הרבה נאצים שצורחים, תענוג), ומשחקי הרפתקאות שנראים היום פשוטים למדי.

אבל אלה לא היו דברים שהעזתי לבקש מההורים שלי. מחשב היה גדול מדי, יקר מדי ופשוט לא בא בחשבון. מתנה אידיאלית היתה ספר. או חוברת קומיקס.

כשחזרנו לארץ בשנות ה-80 (כדי שלא נחמיץ חלילה את מלחמת לבנון הראשונה), היתה שעה אחת של טלוויזיה ביום, בין חמש וחצי לשש וחצי בערב. ערוץ 1 כמובן, אז היחיד. למי שהתמזל מזלו להיות חולה, יצא לראות בבוקר גם את הטלוויזיה הלימודית על שלל פלאיה בשחור ולבן.  

אבל בגדול, מוקד החיים שלנו היה בחוץ. הלכנו המון ברגל, כל הזמן. היו שדות, ופרדסים, ואופניים וטיולים. לא היו קניונים. לא היו רשתות מסעדות וגם מסעדות בקושי היו. ב-1985 פתחו בפתח תקוה סניף ראשון של "בורגר ראנץ'", שהפך למוקד חיינו הקולינאריים. הכל היה יותר פשוט. מסעדה אחת, ערוץ אחד, ספר אחד.

והיום זה לא.

יש יותר מדי הורים סביבי שאצה להם הדרך לגזול מהילדים שלהם את הפשטות שבילדות, כמו זו שהיתה להם ולי. הם קונים להם אייפון משוכלל כבר בכיתה ב', ומחשב וטלוויזיה רב ערוצית זה כבר סטנדרטי. הם נחושים לפוצץ להם את המוח הזעיר בכל ערוצי הבידור האפשריים, לממן להם רשתות חברתיות לילדים (יש מנויים לדבר כזה, כן כן) ולקחת אותם לכל סוגי הבילויים שצרכנות נושבת מהם: קניונים, סרטים במולטיפלקסים אדירים ושופינג. עוד ועוד שופינג.

אני נלחם מלחמה אבודה. אני רואה בעיניים שלהם שהתירוצים שלי נגד האייפד, האייפון והאיימקס הולכים ומתפוגגים. בכל רגע יעשו את הצעד המחשבתי הקטן שבין "אבא אקסצנטרי" לבין "אבא רשע".

אני רק רוצה שתהיה להם טעימה, קטנה, מהילדות שלי. זאת שבה לא חשבתי בכלל על כסף, כי לא היה לי. ולא על חנויות, כי לא עניינו אותי. ולא על לקנות מה שלמישהו אחר יש, כי לאף אחד לא היה.

למה אתה רוצה כל כך אייפד? אני שואל.

כי זה מגניב, וגם נשחק עם זה ולא נציק לכם, הוא משיב בערמומיות.

ערמומיות. הנה עוד דבר שלא היה לי בגיל 8.