מיון שכל, או איך שיחררתי את עצמי מבית החולים

אומרים שלכל דבר בחיים יש פעם ראשונה. בשבוע האחרון עשיתי דבר שלא עשיתי מימיי: שחררתי את עצמי מבית חולים.

תחושת האמנציפציה הזו, למרבה הצער, היתה רוויה ברגשות קודרים לגבי מצבו של חדר המיון באחד מבתי החולים הגדולים בארץ, שיבא בתל השומר. נאמר כך, יונית: סניף מקדונלד'ס המעופש ביותר באיי פאגו פאגו מתפקד ביעילות רבה יותר.

האמת היא שהגעתי להליך כירורגי פשוט יחסית. ב-9 וחצי בבוקר סיימתי עשר דקות מענגות של מציאת חניה וקיפצתי באושר לחדר המיון. כלומר "באושר" זו אולי הגדרה מוגזמת, יותר בפנים מכורכמות ובכאב טורדני. היה תור ברישום, אבל לא נורא, נעמוד קצת. עמדתי רבע שעה ונרשמתי. מספר 22.

בכניסה לחדר המיון היה חדר המתנה ובו שלל כיסאות, ובהם ישבו אנשים במבט עייף. העייפות נבעה מכך שחיכו כבר שעה ויותר לרופא. הם לא ידעו מה מצפה להם. גם אני לא. המיזוג האומלל עשה את חלקו ועבד רק חלקית.

חלפה לה חצי שעה על כסא. לבסוף נקראתי לחדר אחות מספר 1. שם וידאו שאני חי וממשפחת היונקים, ואמרו שאני צריך ללכת לחדר אחות מספר 6. חצי שעה נוספת חלפה לה. הגעתי לחדר אחות מספר 6, שם נטלו ברוב טקס דגימה מדמי המבעבע, ואמרו שבחדר מספר 4 יש רופא שיטפל בי. הלכתי.

חדר מספר 4 היה ריק.

לידו ישבו כמה אנשים עצבניים, שהעובדה הזו היתה נהירה גם להם.

חלפה חצי שעה.

ועוד חצי שעה.

בסביבות 12 נכנס רופא לחדר, הימהם משהו, הביט במחשב וקרא למישהו. ואז הלך.

הלכתי לאכול טוסט במזנון המשקיף על חדר המיון. זה היה החלק המעניין ביותר של היום שלי, בתוספת זיתים.

בסביבות 12 וחצי הגיעה עוד רופאה, שהביטה בי, ואמרה בטון בוטח שהיא יודעת מה צריך לעשות.

"ומתי מישהו יעשה את זה?" שאלתי.

"בקרוב, מישהו יגיע".

והלכה.

השעה 1 בצהריים הגיעה וחלפה. בשלב זה היה המיון עמוס מאוד, בעיקר בקשישים וקשישות שזכו לרחמיי הכנים. שקלתי להצית את המקום, אבל זה לא היה עוזר לאף אחד אלא רק משכנע סופית את הוריי לחלק את הירושה אחרת.

לידי ישבו בני זוג כעוסים. האשה ניסתה נואשות לחמם את בעלה.

"לך תגיד להם שזו חוצפה!"

"כבר הלכתי".

"לך עוד פעם!"

"כמה פעמים?"

"עד שמישהו יבוא!"

הוא הלך. אף אחד לא בא.

בשעה 2 נשברתי. הכאבים מיסטלו לי את המוח, והאנטיביוטיקה שליוותה אותם גרמה לי תחושת קבס וורטיגו מטורף. חדר המיון כולו הסתחרר סביבי, יחד עם שארית חיי. אתה הולך למות כאן, לחש לי קול קטן שנשמע משום מה כמו בוז'י הרצוג, אתה הולך למות כאן בתל השומר ויקברו אותך בחדר 4, כמובן בדיליי של יומיים.

הלכתי לקבלה.

"אני משחרר את עצמי", הודעתי לפקידה.

היא לא נראתה מופתעת. מן הסתם לא הייתי היחיד שעשה את זה בתולדות בית החולים. הביטה בשעה שבה הגעתי, לקחה את הטפסים ונפרדנו בידידות. כלומר, בכאבים.

בוקר לאחר מכן הייתי בבית החולים "בילינסון" בפתח תקוה. זה לקח שעה וחצי. טיפלו בי, כולל אולטרסאונד, ושילחו אותי לדרכי.

מסקנה? אין מסקנה. אולי נפלתי על תל השומר ביום רע במיוחד, אולי על צוות לא מוצלח. אולי זה פשוט עניין של מזל. אבל אין דבר אומלל יותר מביורוקרטיה לא מתפקדת, כשמדובר בעסקי הבריאות שלנו. לאחותי מירב החכמה, שוותיקה ובקיאה ממני בנושא בתי חולים, היתה תובנה מוצלחת הרבה יותר.

"תגיד תודה", היא אמרה.

"למה?"

"החוק בבתי חולים הוא כזה: ככל שמתייחסים אליך פחות, כך מצבך טוב יותר. לפי הסיפור הזה שלך, אתה בריא כשור".

מווו.

 

אודות shaatuk

Journalist, atheist, fatalist and optimist
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על מיון שכל, או איך שיחררתי את עצמי מבית החולים

  1. טל הגיב:

    … עכשיו אני מבינה למה בבית החולים באילת נותנים לך ,כמעט כשאתה מגיע, וואליום להרגעה ופראמין לבחילות…כדי שיוכלו לשגע אותך בלי שתברח להם כמו שאתה עשית!!

  2. smadarshiloni הגיב:

    מצחיק. ראיתי את דגלאס אדאמס בזמן הקריאה

  3. פול הגיב:

    פיטר האמיל שולתתתת!!!!!1

  4. פינגבאק: "אין דבר אומלל יותר מביורוקרטיה לא מתפקדת, כשמדובר בעסקי הבריאות שלנו" | מכתבים לבריאות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s