להרוג את כולם, לא לדבר איתם, לא לשחרר אותם

הדבר הכי קשה בעולם זה להתייחס לאויב שלך כאל בן אדם.

יש קו דק שמחבר בין תמונת השער האחרונה של המגזין "רולינג סטון", לבין חידוש המו"מ עם הפלסטינים אצלנו. למי שלא מכיר את פרשת השער: המגזין האמריקני הציב בשער אוגוסט את פרצופו המחייך של לא אחר מג'וחאר צ'רנייב בן ה-19, אחד משני המחבלים שביצעו את הפיגוע במרתון בוסטון האחרון. רשת בתי המרקחת הגדולה CVS, השנייה בגודלה בארה"ב עם יותר מ-7,000 סניפים, כבר הודיעה שלא תיתן להפיץ את המהדורה הזו מעל מדפיה. במקביל, קיר הפייסבוק של המגזין התמלא בתוך שלוש דקות באלפי הודעות זועמות, רבות מהן של קוראים שהודיעו על ביטול המינוי. אחרים קראו לשים על השער תמונה של אחד הנפגעים, ולא של "המפלצת הזו".

במערכת המגזין נקטו בצעד לא שגרתי, ופרסמו את כתבת השער כולה של ג'נט רייטמן – אלפי מילים, כן? – באתר האינטרנט שלהם. אני ממליץ לכם לקרוא אותה כאן. אתם תגלו קצת על עולמו האומלל של ילד למשפחת מהגרים, שאבא שלו נוטש את המשפחה. ואז גם אמא בורחת. ונשאר רק אח דומיננטי, שנתפס לאיסלאם קיצוני וגורר אחריו את אחיו הצעיר. הכל אישי, בסופו של דבר. האידיאולוגיות המוטרפות ביותר מתחילות בנער שאיבד הורים, ואז גם כיוון בחיים. ועכשיו האיסלאם הוא הפתרון. וזה לא מצדיק כלום, אבל זה רק מלמד שהחיים הרבה יותר מורכבים משחור ולבן, טובים ורעים, או הסדרות של צבי יחזקאלי על המוסלמים הרעים שזוללים לתיאבון את אירופה.

אה, מורכבות, המילה המעצבנת הזו של ראשי ביצה טרחנים.

ראש עיריית בוסטון, תומס מנינו, פרסם מכתב לעורכי המגזין וכתב: "הפכתם מחבל לסלב. הייתם צריכים להתמקד באנשים האמיצים ששרדו את הפיגוע. כלומר, אם הם עדיין יהיו מוכנים לסבול אתכם". אז הפוליטיקאים הדמגוגים וכולם חגגו על התחת של "רולינג סטון", שחטאו אמנם היה פרובוקציה – אבל עבור כתבה עיתונאית מתבקשת ולפרקים מרתקת ואמיצה.

אבל אנחנו לא רוצים לדעת את האמת.

אנחנו רוצים רק את ה"אנחנו והם" הקלאסי. תקראו כאן את שלל תגובות השטנה לסיפור על פציעתה של דוברת "בצלם", שרית מיכאלי, בסוף השבוע האחרון, ותבינו כיצד בנויה המודעות הקולקטיבית, אצלנו כמו אצל האמריקנים. יש שני צדדים, ולכל אחד יש צבע ברור משלו. חצית לצבע השחור?נשרפת, אחינו לשעבר, טפו.

לפני 19 שנה הייתי בפעם הראשונה בעזה. ביקרתי במחנה הפליטים שאטי. ראיתי ילדים פלסטינים קטנים עם חיוך כובש משחקים בחוף הים ובסמטאות שביוב מצחין זורם בהן. ליד פחונים שבישראל היה נאסר לשכן בהם כלב. וזה היה בשיא עידן ימי התקווה של אוסלו. ואמרתי לבן שיחי הפלסטיני שהייתי תופס כמה פוליטיקאים בעניבה, וגורר אותם אחריי לאורך הביוב של שאטי. אחרי כמה שעות שם, הם יבינו הכל.

אני חושב כמעט מידי יום על הילדים של מחנה שאטי, ומה נהיה מהם. באיזה שלב גילו גם הם שהאיסלאם הוא הפתרון. הפרצוף שלהם אולי לא יככב על שער ה"רולינג סטון", או אפילו "ידיעות החמאס". אבל אני מזכיר לעצמי בדבקות, בקנאות, לפעמים כנגד כל הסיכויים – שכולנו בני אנוש, שתקועים במריבה פוליטית על חתיכת נדל"ן מקוללת במזרח התיכון.

ואולי, יום אחד, נצליח לצאת מזה. לצאת מהביוב הקולקטיבי שלנו.

 

מודעות פרסומת

אודות shaatuk

Journalist, atheist, fatalist and optimist
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על להרוג את כולם, לא לדבר איתם, לא לשחרר אותם

  1. חנן כהן הגיב:

    וזכורה אמירתו של אהוד ברק "לו הייתי צעיר פלסטיני – ייתכן שהייתי מצטרף לארגון טרור"

    http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1568221

  2. אורי ברייטמן הגיב:

    לאמריקנים יש אפס סובלנות לאיסלאם הקיצוני, לא משנה סיבותיו או שורשיו. בעולם נטול קומוניזם, האיסלאם הקיצוני הוא השטן החדש שלהם. כל אחד מחפש לו אויב מיתולוגי שיגדיר את הרע בעולם, והאמריקנים מאוד שטחיים בגישה שלהם לנושא הרוע.
    ולגבי התגובות לפציעה של דוברת בצלם – יש הטוענים כי הפעילות של בצלם רק מלבינה את הכיבוש ומאפשרת לו להינות מן הלגיטימציה של ארגונים דומים. ובמילים אחרות, אם בצלם לא היו שם – ייתכן מאוד שהכיבוש היה מתדרדר עוד הרבה יותר, ואז היה נפסק באופן טבעי.
    בצלם, בכך שהוא מעסיק אזרחים ישראלים, מכניס אותם לניגוד אינטרסים טבעי עם האזרחים האחרים שאיתם הם חיים. במילים פשוטות, אם פעילי בצלם היו כולם זרים, לא היו מתעוררות בעיות כאלה של 'בוגדים' וכולי.
    בארגוני זכויות אדם אחרים, כמו למשל HRW יש מדיניות לפיה הפעילים הם תמיד זרים. לדעתי זה יותר נכון, פחות מסבך את השמאלנים בהאשמות של בגידה.
    אני באופן אישי מוצא שכל ניסיון של ישראלים להעמיד פני אוניברסלים ואובקייטיבים בסכסוך הזה, נכשל בסוף.
    עובדה: הכיבוש עדיין חי וקיים, ואילו השמאל הישראלי רק חוטף עוד ועוד אגרופים, על כך שהוא לא 'פטריוטי'.
    כנ"ל גם מחסום ווטש והחבר'ה כמו רופאים למען זכויות אדם – נוצר מצב שבו החיילים שונאים את הישראלים שמותחים עליהם ביקורת, ואז הם מוציאים את הזעם שלהם על שמאלנים אחרים שלא עשו להם כלום.
    למה זה מגיע לנו? למה השמאלנים חייבים תמיד לחטוף בראש כאילו שהם לא פטריוטים? בדיוק בגלל דברים כאלה – שמכריחים אותנו להיות פרקליטו של השטן, להגן על מי שנתפס כשיא הרוע. אנחנו צריכים לבלום את הכיבוש בגופנו? למה בעצם? בשביל להרגיש יותר צודקים? אנחנו יודעים יפה מאוד למה אנחנו צודקים, לא צריך לחטוף עוד כדור ממגב"ניק בן 19 כדי להבין את זה.
    נמאס לשמוע את צעקות ה"בוגדים", אנחנו לא בוגדים ולא באנו לפגוע באף אחד. אם בצלם רוצה לתעד את זוועות הכיבוש, שיעסיק פלשתינאים בתפקיד הזה ושיעזוב את הישראלים בשקט, הם לא יכולים להתאבד על זה יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s