ברלין, אמיליאנה, והעיניים הסמוקות של אמנדה

אני עומד מתוח, מרים ידיים למעלה ואוחז ברגל. יותר נכון מגף, אליו מחוברת ירך חטובה וארוזה היטב במכנסי טייטס מוזהבים. הרגל שייכת לאמנדה פאלמר, אשה משוגעת שהחליטה לזנק מהבמה ישר לזרועות הקהל שלה. רגע אחד של חוסר תשומת לב, והיא נופלת ושוברת את האגן או כמה צלעות. אבל אין רגע כזה, והגוף של פאלמר מרחף מעלי, מעלינו, ונע בידי הקהל כמו דג מוטרף וחסר עכבות על גלים של אצבעות וזרועות. אתה אוחז באמנדה פאלמר, ותוהה מי כאן בעצם אוחז במי. התהייה הזו לא מסתיימת גם בסוף ההופעה.

אבל אני מקדים את המאוחר.

ברלין של תחילת נובמבר 2013 מקבלת את פנינו בקרירות אופיינית. פניה חיוורים ואפרפרים, והיא פולטת באוזניך את נשימתה הצוננת. טפו, עוד ישראלים. זו הפעם החמישית או השישית שלי בעיר הקסומה והמורכבת הזו, שבה החלנו לפני כמה שנים את הטיול המוזיקלי השנתי. כמה גברים, באמצע החיים, שנוסעים להגשים חלום ולראות אמן שתמיד חלמו לראות. פעם זו ברלין, פעם לונדון, פעם מילאנו. מילוי המצברים הזה הכרחי לכל מי שאוהב מוזיקה, ובלתי ניתן להסבר לכל מי שלא באמת. כלומר – כולנו משוכנעים שאנחנו "אוהבים" מוזיקה. אבל יש כאלה שעבורם היא רקע, מין זמזום כזה באוטו או במטבח, כשלא ממש חשוב מי הגורם המזמזם. ויש כאלה, מעטים, שמנסים בכל שנה לעדכן את פסקול חייהם. לגלות אמנים חדשים, כאלה שטרם שמעו. לפעמים כאלה שאף אחד לא באמת שמע. שם, במה שמוגדר "השוליים", ממתינות הפנינים לשולה שמוכן לצלול מטה מטה, ולעצור את נשימתו, עד הקצה.

השנה אלו היו שתי נשים מדהימות. ככה יצא. שתי הופעות, יום אחר יום, של אמניות שנמצאת בשיא כוחן היצירתי, אחרי כמה וכמה אלבומים מצוינים. וכל אחת כל כך שונה, ומסעירה, ומספקת עולם שלם של התנסויות מוזיקליות ורגשות גואים. אמיליאנה טוריני ואמנדה פאלמר.

אם ביורק היא הדבר "הגדול" ביותר במוזיקה שיצא מאיסלנד, אמיליאנה טוריני היא הדבר השני. אבל בניגוד לביורק, היא מייצרת פופ קומוניקטיבי יותר יחסית, שנע בין אקוסטי לאלקטרוני בהתאם לתקופות ומצבי רוח. האלבום החדש שלה, למשל, "טוקה", הוא מופת של עדינות אלקטרונית. אחד הקודמים והמצליחים שלה, Me and Armini, היה עם סאונד חם יותר, בין צועני לפולקי. אבל אתם מכירים אותה בטח משני הלהיטים הגדולים שלה. הישן יותר הוא שיר הנושא לסרט "שני המגדלים" בסדרת שר הטבעות. ואחריו הגיע המגה-להיט "Jungle Drum", סוג של שטותון חמוד שכבש את העולם.

טוריני על הבמה, בשמלה צבעונית, היא פיקסי קטנה וביישנית. במבטא האיסלנדי הרך שלה – סקסי בצורה קשה – היא מנווטת את ההופעה באמנות, מוסיפה ומורידה חברי להקה (שישה בסך הכל) בהתאם לקטעים. זה מתחיל סוער, ואז יורד לרצף של בלדות שקטות, ואז מזנק שוב לסדרה של קטעים מהאלבום החדש. אחרי משהו כמו שעה וחצי, אין אדם אחד שלא מאוהב באשה הפרפקציוניסטית הזו – שלא מתביישת לעצור את ביצוע אחד השירים אחרי כמה תיבות, כי משהו בבלאנס של הגיטרה לא נשמע לה טוב. לפי המבטים שהנגנים מחליפים, הם כבר יודעים טוב טוב עם מי יש להם עסק. אבל היא מחייכת אליהם, ואלינו, והלב נמס. הופעה מופלאה, אנחנו מסכמים.

אבל הערב השני הוא סיפור שונה לגמרי.

אנחנו נכנסים לאולם תעשייתי גדול, הקירות עירומים ואפורים. בקושי חמישית מהקהל בפנים, כשתזמורת כלי נשיפה מתחילה לפתע לנגן. לא סתם תזמורת, אלא להקת Perhaps Contraption, הזיה מוזיקלית שבין ביג באנד על אסיד לקטעים של פרנק זאפה. מעבר לכך שמדובר בחברים וחברות צעירים מאוד, האחרונות יפות עד כאב, מדובר קודם כל במוזיקאים מצוינים. הם מלהטטים במקצבים משתנים, שרים באמצעות מגפון, והופכים את האולם כולו לחוויה שבין מופע רחוב לרסיטל מוזיקלי ברמה גבוהה. ותוך כדי, יוצאת אלינו לפתע אשה אחת עטופה בקימונו, כדי לוודא שנקנה את האלבומים של הלהקה ונתמוך בה. אמנדה פאלמר, פעם ראשונה. כן, היא פשוט ניגשת אלינו עם כוס בירה ביד, הדיסטנס נשבר כבר אז.

שלב ב'. לבמה עולה הצמד המוזיקלי המצחיק ביותר שראיתי בחיי. ה-Roten Punkte (נקודות אדומות בגרמנית) הם גרסת הסאטירה-קברט ל"וויט סטרייפס", אם תרצו. אוטו ואסטריד, אח ואחות. הוא בגיטרה חשמלית, היא בתופים, והם מבצעים מופע סוער עם הומור מדויק להפליא, שכולו נראה מאולתר – כולל שיחות עם הקהל. הוא לא – צפיתי בעוד הופעות שלהם, הכל מתוזמר על השנייה, כולל הקטע שבו הוא מנסה לבלוע בננה שלמה ב-10 שניות בעוד אחותו צורחת עליו יחד עם הקהל. אתה צוחק עד שזולגות דמעות מהאוזניים. באחד השירים שלהם, הומאז' לשירים ה"רובוטיים" הגרמנים של האייטיז, מצטרפת פאלמר על הבמה כרקדנית, וכל הקהל מולם הופך לטראנס אייטיז מוטרף.

את הופעת החימום השלישית והאחרונה מספק ג'רק בישוף, הבסיסט של פאלמר ואמן מוערך בזכות עצמו. על הבמה הוא יוצר שורה של תזמורי בס ויוקללי מוטרפים, לופים אינסופיים שבונים בכל פעם סימפוניה קטנה של תיחכום. ואז מגיע הזמן לדבר האמיתי.

צריך להבין: עד כאן חלפה כמעט שעה וחצי של הופעות. הקהל מרוצה, ההרכבים מעולים – אבל שום דבר לא מכין אותך לאמנדה פאלמר.

היא מתחילה באופן מסורתי, שיר ביוקללי באגף שמול הבמה, בדומה למה שעשתה בהופעה בארץ ובהופעותיה האחרות. ואז הגיטרות מנסרות, והשיר Do It With  A Rock Star, הומאז' מקסים לימי דייויד בואי ומארק בולאן, נכנס לפול גז. ואז, אחרי כמה שורות, שהיא מגיעה לשורה החוזרת do you do you do you do you זה קורה:

פאלמר פשוט מזנקת, בקפיצת ראש, אל תוך הקהל.

זה קורה כל כך מהר, שהעיניים מסרבות להבין מה קורה. במה בגובה של כמעט שני מטר, רגע אחד היא עליה – ורגע שני היא פשוט מרחפת מעליך, בדרך לאבדון. אבל ים שלם של ידיים המומות, יותר או פחות, נמצא שם כדי לקלוט אותה. ואז היא פשוט מתגלגלת, עולה ויורדת, נעה על הים הזה מבלי לפספס אפילו מילה אחת בשיר.

כשהיא חוזרת לבמה, הקהל עדיין באקסטזה. היא מפנה אליו את הגב, ועושה לגיטריסט מין "נו?" כזה. הוא מחייך, ומנגן את הריף המוכר כל כך של Smells Like Teen Spirit של נירוונה.

You Fucker, אומרת לו פאלמר, חצי בזעף חצי בצחוק.

ואז מסתובבת בריצה, וקופצת שוב אל תוך הקהל, הפעם מובילה ריקוד פוגו המוני ומשוגע. כולם מזנקים מעלה ומטה, כוסות בירה מתעופפות, זיעה באוויר, עשן. בשלב מסוים אתה שוכח מי אתה. אתה נצמד לאנשים, רואה לפתע את פאלמר מגיחה מולך, עיניים סמוקות ומאופרות בכבדות בשחור, צורחת בפראות את התמליל של קורט קוביין. אתה הופך לחלק מאורגניזם אדיר. אתה בורג במכונה, אבל באותה מידה גם עבד שהשתחרר מכבליו. לא אכפת לך יותר מכלום. אתה מרחף באוויר, על הסם הכי טוב בעולם. רוקנ'רול.

אני זוכר שחשבתי, תוך כדי, האם זו ההופעה הכי טובה שהייתי בה, והאם יש בכלל "הכי טוב" באמנות או במוזיקה. חשבתי על זה במהלך השיר Bottomfeeder, כשפאלמר שטה על הקהל, לבושה בשמלה עם הינומה ענקית שפשוט צנחה על כל הראשים כמו אוהל, שנע לו סביב האולם. חשבתי על זה כשישבה וניגנה לבדה את The Bed Song, בשקט מוחלט שבו ניתן היה לשמוע את הבירה תוססת. וכן, בכיתי כמו ילד, זה היה פשוט ערב כזה. כזה שבו גרמניה החלטית תפסה את ידי, והתנדנדנו יחד, כאילו הכרנו זה את זו כל החיים. אין לי מושג מי היא היתה. נקווה שסבא שלה היה בסדר בשואה וזה. ואחר כך שרנו, כל הקהל ביחד, את Walk On The Wild Side של לו ריד ז"ל, וזה היה מקסים, עם כל מילה במקום. והיו עוד ועוד רגעים, שבהם העולם עצר מלכת, רק לרגע, כדי לחוות.

זו היתה אחת ההופעות האחרונות של פאלמר בהרכב הזה של ה-Grand theft Orchestra שלה. היא יוצאת למנוחה, אחרי כמה שנים רצופות של סיבובי הופעות, בהתחלה עם שותפה ל"דרזדן דולז" ואז לבד, בקריירת הסולו. אין לי מילים לומר עד כמה אני חש שהייתי שותף לחוויה גדולה, משהו שהוא מעבר למוזיקה או להופעה. אולי ההגדרה הטובה ביותר היא שלה עצמה. We Are The Media, היא שרה באחד השירים הכי מצחיקים ועוקצניים שלה, Map of Tasmania. תקשורת אנושית גדולה, של אנשים שהתגודדו יחד רק כדי להאזין למוזיקה של אמנית שהם אוהבים, ולחלוק את האהבה הזו.

בחודש הבא אהיה בן 43. אני מאוד מקווה שאזכה, בימי חיי, לראות שוב דבר כזה.

אני מקווה לפגוש שוב את אמנדה פאלמר.

אודות shaatuk

Journalist, atheist, fatalist and optimist
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s