הרהורים על החיים והמוות, חלק 2

כמעט שנה חלפה מאז הטור הראשון שחיברתי בנושא. והשאלה "מה אשאיר אחריי" מטרידה אותי לאחרונה יותר ויותר. כלומר מעבר לתרומתי הבסיסית כפולט נדיב של פחמן דו חמצני. והתהייה הזו איננה רק אינדיווידואלית, אלא חברתית. מה נותיר, כולנו?

אולי זו פונקציה של גיל, או מקרי מוות שהצליחו לפגוע קרוב מדי ולערער בשנה האחרונה. אבל כשאני קורא טור יפהפה כמו זה, בהאפינגטון פוסט (מומלץ בחום לכולכם, תשקיעו), אני לא יכול להימנע מהמחשבות האלו.

למתעצלים שביניכם: זה טור של אשה שהיא ומשפחתה נקלעו למצוקה כלכלית קשה. היא ניצבת בתור בסופר, ואין לה 17 דולר כדי לקנות משהו קטן לאכול לילדים. פשוט אין. ואז, בלי מילים או התברברות מיותרת, האשה האלמונית מאחוריה פשוט משלמת עבורה. וגורמת לה להאמין פתאום, שהמין האנושי הוא אכן כזה. אנושי.

הנטייה הטבעית, בעיקר של ציניקנים נטולי אלוהים, היא להתייחס בבוז לגישה ההוליוודית הזו של "לשלם את זה קדימה", או לנסות כל הזמן לגעת בחייהם של זרים ולשפר אותם.

הנה דוגמא יותר אופיינית לנגיעה בחיים של זרים. שעת צהריים חמה ברחוב המסגר. באחד הרחובות הצרים המסתעפים ממנו נעמד טנדר ומתחיל לפרוק. כן, כאילו הרחוב של אבא שלו. אחריו כבר שיירת מכוניות, תקועות, צופרות בעצבים. הראשון שעומד אחריו, איש צעיר עם כלב ברכב, הוא העצבני ביותר. אני רק רואה את התנועות, ואז את התנועות הנגדיות שעושה לו הפורק.

בשלב כלשהו האיש במכונית מקלל. הפורק עט עלו ומנסה לקלף אותו מהרכב. חבר שלו בא לעזור. הם בועטים בדלת. זה הקטע שבו אתה מהרהר אם לחייג למשטרה, ואז נזכר שמדובר במשטרת ישראל, ומוותר. הנהגים בשיירה יושבים ורואים איך שלושת הגברים – והכלב – נעולים בעימות מטומטם על כלום. בסוף הפורק נמשך משם על ידי החבר, הצעיר ברכב נוסע. הפקק משתחרר.

זה נגמר בטוב. כמה קללות, כמה מכות ובעיטות לפח של הדלת. זה היה יכול להיגמר אחרת בשבריר שנייה, נניח אם האיש ברכב היה מחליט לצאת, או שאחד הצדדים היה מחליט לשדרג את עצמו עם כלי נשק מאולתר כלשהו.

אתם מכירים את זה לבד, הדוגמאות צפות כל העת בחלל, סביבנו. אין לנו כבוד, סבלנות או סובלנות זה כלפי זה. אנחנו רואים את העולם שלנו כמו טייסים – יש עמית או טורף. כל מי שהוא לא "אחי", הוא מבחינתי טורף, שצריך ליירט ולהפיל.

כל כך קל לאבד צלם אנוש, ברגע. כל כך קל לקנות אותו, ברגע אחר. אשה אחת ברגע של צלילות וחוכמה, שלושה גברים לכודים בדינמיקה של טימטום. מה תרצו להשאיר אחריכם?

הנה תרומתי הצנועה. אני נהג ישראלי מצוי. כלומר חסר סבלנות לאלה שנוסעים במהירות של 50 קילומטרים בשעה בכביש המהיר, ועוד בנתיב השמאלי. או סתם משתרכים ומוציאים לך את החשק לחיות. אז פיתחתי טכניקה, להלן: בכל פעם שאני תקוע אחרי נהג איטי במיוחד, אני מדמיין שמדובר שם ברכב בבן משפחה מבוגר שיקר ללבי – אבא, סבתא, סבא.

וברגע שאתה חושב על הנהג ההוא כמישהו מבוגר ואהוב, שמנסה להתמודד עם הכביש הישראלי האכזר, משהו בלבך נמס. ואתה אומר – יאללה, סע סבא'לה, כמה שייקח ייקח.

מדהים איך שזה עובד.

מודעות פרסומת

אודות shaatuk

Journalist, atheist, fatalist and optimist
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על הרהורים על החיים והמוות, חלק 2

  1. achosen1 הגיב:

    רעיון יפה, רק השאלה היא מה עושים כשזה שלפניך נוהג לאט עקב הצורך לדבר בטלפון ולבצע במקביל במקביל את אותן התנועות שתיארת במקרה השני

    בלוג לא רע בכלל אגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s