למה משחקי הכס היא בעצם סדרה על המוות

אף אחד לא מכין אותנו לחיים עם המוות.

הצל הזה, שמרחף על הזמן מעלינו. בכל רגע יכולה להגיעה שיחת טלפון. או נקישה בדלת. או בשורה קשה. בכל רגע נתון כל אחד מאיתנו יכול לסיים את העסק הנקרא "חיים", במקריות אכזרית שאין שנייה לה. כי ככה זה.

המוות הוא הדבר המוחלט היחידי בחיינו, ולמרות זאת אין שיעורי הכנה למוות בבתי הספר. אין שיח אקזיסטנציאליסטי או אחר במערכת החינוך שמלמד אותנו לקבל את המוות, באופן לא רומנטי אלא ריאליסטי. אולי לא לחבק אותו בחיבה, אבל לא לפחד מפניו אלא לרכוש לו כבוד מאופק כזה, מתוך הבנה שאת הדוד הזה גם טנק מרכבה לא יעצור. הוא יגיע, זו רק שאלה של זמן.

אם הייתם רוצים לייסד מערך שיעור בסיסי להתמודדות עם נוכחות המוות בחיינו, הייתי מציע לכם את סדרת "משחקי הכס" כפתיח. זה בעצם היכה בי רק לאחרונה, כמכת חרב (או גרזן) בגולגולת. "משחקי הכס", על כל העושר העלילתי שבה, מדברת בעצם על המוות כמוטיב מרכזי. זה לא מקרי שהסיסמא המוצהרת שלה היא "כל האנשים חייבים למות". היא מלמדת אותנו שהמוות הוא אקראי לחלוטין, שהמוות אינו יפה או מכובד או כל שמות התואר הרומנטיים האחרים שהתרבות המערבית לימדה אותנו לקשר אליו. המוות הוא חץ שנשלח ממקום לא ידוע, בעיתוי לא ידוע, מצד אינסוף גורמים שמתערבלים להם במציאות משתנה.

מבחינה זו, העולם של "משחקי הכס" אולי אלים מאוד בויזואליה ובעימותים שלו, אבל הוא לא באמת רחוק מהעולם האמיתי. תזכורת: ברגעים אלה שבהם אתם גולשים לכם בסבבה, נטבחים מידי יום עשרות ומאות בני אדם כמה מאות קילומטרים מכאן, בסוריה. קצת רחוק יותר, ביבשת אפריקה, המספרים גבוהים עוד יותר. בחלק נכבד מהעולם השלישי, סיכוייו של תינוק לשרוד לבגרות גרועים יותר מסיכוייה של דמות משנה בווסטרוז, אותה יבשת דמיונית של משחקי הכס.

הלקח ש"משחקי הכס" מלמדת כואב. עוצמה צבאית או פוליטית לא תציל אתכם. כל הכסף שבעולם לא יציל אתכם. הרופאים לא יצילו אתכם. כל החברים ובני המשפחה לא יהיו שם ברגע ההוא, האחרון.

החורף הווסטרוזי, שתמיד נמצא בדרך, הוא התזכורת לכך שכולנו נמצאים מרגע לידתנו בתהליך נבילה מתמיד, כזה שגם יכול להיקטע בכל רגע נתון. החורף כבר כאן, ואנחנו נאבקים בו בכל יום של חיים. לפעמים בהצלחה, ולפעמים לא.

כמה חודשים לפני יום הולדתי ה-13, נפטר סבא שלי, יצחק הופמן. האיש הטוב ביותר שהכרתי מעודי, ודמות מופת עבורי עד היום לא רק לסב, אלא לאדם. אני זוכר את עצמי יושב ליד שולחן ומתייפח במשך כמה ימים. מעולם לא בכיתי כפי שבכיתי בעת ההיא. הבנתי אז, כילד, בצורה הבוטה ביותר, שבכל רגע נתון "הוא" יכול לבוא ולקחת ממך. או אותך.

כי הדבר היחיד שאפשר לומר על המוות, כמו האינקוויזיציה הספרדית של מונטי פייתון, זה שאף אחד לא מצפה לו. חיילים באמצע שדה קרב קטלני נלחמים כי הם משוכנעים שיש להם סיכוי לצאת מזה. התקווה הפראית הזו, המנוגדת להיגיון, היא מה שהופך אותנו ליצורי אנוש.

לחיות עוד יום, לחיות עוד יום. לבנות חומה – ולהרחיק את החורף הקטלני הזה מאיתנו.

 

מודעות פרסומת

אודות shaatuk

Journalist, atheist, fatalist and optimist
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s