היום שבו הייתי קרויף: מוקדש בחיבה לאנשי המונדיאל

כשהייתי ילד, העולם התחלק בהתאם לכדורגל. זה הלך משהו כזה.

קבוצה א', היו הבנים שממש ידעו לשחק כדורגל. נניח, אם כדור גובה היה מגיע אליהם, הם לא היו צורחים באימה או נמלטים, אלא מקפיצים אותו על החזה באמנות ומשם לרגל, בואכה בעיטה לשער. הם ידעו להעביר כדור ליריב בין הרגלים, ועוצמת בעיטתם היתה כזו, ששערי הברזל החלודים בבית הספר "סלומון" בפתח תקוה רעדו מפחד בכל פעם שהרימו את כף רגלם לקראת בעיטה שהיתה טיל בין יבשתי.

קבוצה ב' היתה הילדים שחשבו שהם יודעים כדורגל. כלומר, הם ראו מספיק ממנו בטלוויזיה ובמגרשים כדי להבין את הפרינציפ, שיחקו אחר הצהריים בשכונה, וצברו את כל הניסיון הדרוש. אלא שרק דבר אחד קטן היה חסר להם בדרך לתהילת עולם, והוא הנדבך הקרוי כישרון. כלומר, הם עשו את כל התנועות הנכונות, אלא שהכדור פשוט סירב לעתים לשתף פעולה. עליהם נכתבו שלל התירוצים החל מ"הכדור הוא עגול", דרך "המשטח של המגרש לא אחיד" וכלה ב"מי הזיז את השערים, אינעל אחותו".

קבוצה ג' התבססה על שני סוגי שחקנים. המפוחדים, שהיו משוכנעים שהכדור הוא השטן שבא לקחת אותם לגיהנום של כאב; והקומיקאים, שראו בעסק כולו טיפשות מוחלטת ולא הצליחו להבין מדוע יש לבזבז אפילו דקה של מאמץ פיזי מול פיסת עור סינתטי ממולאת באוויר. לבושתי, גילמתי בילדותי את שתי התפישות הללו. כשלא שיחקתי, עסקתי בחיבור של רפליקות קומיות אודות השחקנים השונים. וכשהכריחו אותי לעלות למגרש, התמקדתי בסיכול יזום של כל ניסיון לחבר אותי עם הכדור.

אבל לכל ילד יש את המשחק הזכור לו, גם לאלה מקבוצה ג'.

אצלי זה קרה יום אחד בתחילת שנות השמונים, שבו כתוצאה מצירוף מקרים בלתי סביר של פציעת שחקנים, ליקוי חמה וכישוף אפל, אולצתי לעלות ולשחק במסגרת מה שזכה לכינוי "טורניר הקסוקרים הגדול". הפרטים המדויקים לא ממש זכורים לי, חוץ מהעובדה ששתי קבוצות רעות להפליא התמודדו על תואר "המביכה פחות", מול ים גועש של תלמידים שעשו במכנסיים מרוב צחוק.

אחרי 30 שניות על המגרש, שני דברים היו ברורים כבדולח: אל"ף, שהייתי מוקף בשחקנים גרועים בערך כמוני, ובי"ת, שרוחו של יוהאן קרויף נכנסה לתוכי, מה שמעניין כי הוא עדיין חי.

אני זוכר את מהלכי הפלא שלי כמו בהילוך איטי ב-HD משובח. את הכדור שצונח לעברי, ואני מרים את הראש ונוגח בו בעוצמה. את אנקת ה"אוווווו" של הקהל, בעוד הכדור מרחף מעלה, מעט אחורה, וכמעט מבקיע שער עצמי. את הריצה שלי עם כדור לעבר השער הנכון, הפעם, הרמת הרגל ובעיטה. פניו הממושקפות, המחוצ'קנות והמבועתות של השוער, מראה הכדור שחולף כ-6 מטרים ליד הקורה הימנית ומפלח שיח קוצני – וווושש! זה לא היה אפילו קרוב לגול, אבל זה היה בהחלט הכי קרוב שהגעתי בימי חיי. ועצם הידיעה שעבור אותו שוער אומלל, כל חייו חלפו לנגד עיניו בשבריר שנייה – היתה עבורי מספיק. פתאום הבנתי הכל בתשוקה הפלאית הזו לכדורגל.

אם אני זוכר נכון, המשחק הסתיים בניצחון מסעיר של 0:0, תוך תחושה קולקטיבית שהייתי השחקן המצטיין על כר האספלט. באותו רגע ממש, כשירדתי מיוזע לשיעור תנ"ך, גמלה בי ההחלטה לתלות את הנעליים. אחרי שיאים כאלו, הכדורגל פשוט לא הותיר לי עוד אתגרים.

שנים מאוחר יותר, הזדמנתי בטעות למגרש הכדורגל הענק שבו השגתי את נצחוני הגדול. נתקפתי הלם. מדובר היה במשטח בטון קטן, בגודל של סלון ממוצע בנתניה. אפשר לרוץ מצד אחד לשני בחמישה צעדים. זה היה איצטדיון הפאר מהזיכרון שלי? זה הסן-סירו של חלומות הילדות? אולי גם שלל ההישגים שנרשמו על שמי היו, איך לומר, טיפה מוגזמים?

לא. לא יכול להיות.

מישהו בטח הזיז את השערים, אינעל אחותו.

מודעות פרסומת

אודות shaatuk

Journalist, atheist, fatalist and optimist
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s