פייסבוק, הרשת החברתית של המסורסים

לאחרונה נדמה שפייסבוק הפכה, רשמית, למקום הנכון להתעצבן בו, ולתחזק את אבני המרה שלכם. מידי יום צצים סטטוסים נזעמים, צדקניים, רושפים ונושפים על כל דבר שבעולם. אסרו עלי להיכנס למסעדה בכפכפים! נסי את מזלך בכל מסעדה סבירה בעולם, תתפלאי לגלות שגם שם לא מגלים סולחנות לקרוקס. השר פירון הוא הומופוב! פששש, רב אורתודוכסי הומופוב, מה אתם אומרים, מדובר בסטרטאפ.

זו אסכולה חדשה ומבהיקה של "הזנקי-אספסוף". הטריגר הוא תמיד מכתב זועם/נוגע ללב/צדקני שמופץ במהירות האור, וזוכה מייד ללייקים, ליקוקים, לקלקים וכל שאר המונחים מעולם הגלידה הפייסבוקי. שלב ב' הוא התגובה. המטרה שנגדה יצא אותו טריגר – הביטוח הלאומי, מסעדת שיפודי העמק או גן שולה ובנותיה – מפרסמת כמה שורות של הסבר בדבר התקרית/עימות/גוג ומגוג. ואיזה פלא, התגובה הזו מצליחה להרתיח עוד יותר את קהל היעד, ולייצר מעגלים ואדוות חדשות בתוך אגם השטנה המבעבע כמאגמה. הצעד האחרון הוא כמובן הקריאה "לעשות משהו". יש לפטר את השר, יש לסגור את המסעדה, יש לסקול בפפאיות את משרד החוץ של גווטמאלה.

הסייקל המרתק הזה נמשך בין 24 שעות ל-72, בדרך כלל, וזוכה לפולו-אפ נאה בכלי התקשורת הממוסדים, שמדגימים בכך עד כמה הם מחוברים ל"לב הפועם" של הציבור הצעיר, האנרגטי והמקסים, שהם שואפים כל כך שיאהב אותם.

והאמת היא שכל נפיחות היתר הזו הזכירה לי את טוקו, הדמות האלמותית ששיחק איליי וולך, שהלך השבוע לעולמו בגיל 98. הרפליקה שלו מהסרט "הטוב, הרע והמכוער", בדבר הצורך לירות ולא לדבר, הפכה למטבע לשון חביב במיוחד על ישראלים, מדינאים ועמך כאחד. וזה קצת מצחיק, שלא לומר אירוני, בהתחשב בזה שכולנו עושים הכל במטרה לבצע את ההיפך הגמור.

ייחודה של תרבות הפייסבוק הוא בכך שהיא מעקרת מראש כל פעולה לטובתה של דברת. הרציונל הוא: אם נקשקש על זה מספיק בעצימות גבוהה, נצליח לייצר שינוי. אף אחד לא עוצר לרגע כדי לחשוב: רגע, שינוי נעשה בעקבות פעולות, לא דיבורים. שינוי היסטורי אמיתי נעשה לאחר שיחידים או קבוצות מעזים לבצע צעד חריג, שסוטה מן הנורמה של זמנם, באמצעות נוכחות ופעילות פיזית ומובהקת.

תיזכרו באירועים ששינו היסטוריה, או שנחקקו בה. לא תמצאו הרבה דיבורים, או אפילו נאומים שגרמו לשינוי. אם כבר, הם ליוו או באו בעקבות החלטה על פעולה, ולא להיפך. ההיסטוריה מלמדת אותנו לקח אחד ברור: כשקבוצה של אנשים עומדת ומקשקשת, ובכן… יוצאים מזה בעיקר קישקושים. תזכורת כואבת משהו כשאנחנו מציינים בדיוק 100 שנה לרצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד, מעשה שהתניע את מלחמת העולם הראשונה.

פילוסופית, מצער להיווכח שתרבות הפייסבוק מייצרת למעשה סירוס מובנה של יכולתנו לפעול, כציבור וכיחידים. כן, פייסבוק מחבר אתכם מצוין זה לזה, סביב אינטרסים ומטרות, ובהתאם להעדפותיכם. אולי הוא אפילו גורם לכם לתרום כסף, או לתמוך, או להצטרף. אבל בסופו של דבר, נדמה לי שיכולתו הגדולה באמת היא להרדים את כולנו, ולהטעות אותנו כך שנחשוב שאנחנו מעורבים בפעילות של ממש, בעוד נותרנו למעשה, בסופו של יום, רובצים על כסא. כעדר הסריסים החביבים של דאינריז טרגאריאן, אנחנו צועדים במדבר של שומקום (סליחה ג'ורג' מרטין, אבל קו העלילה הזה באמת מוצה). ועוד מרגישים מצוין לגבי עצמנו, כי תרמנו 5 דולר להצלת כלבי הים הסגולים באיי פאגו פאגו.

הסצנה האהובה עלי מתוך "הטוב, הרע והמכוער" דווקא איננה זו שבה דיברנו, אלא דווקא זו שבה טוקו ובלונדי, הוא קלינט איסטווד, מאזינים למונולוג של הקצין הגווע על אפסותה של המלחמה. והם מביטים זה בזה, והדבר הבא שהם יעשו זה לפוצץ את הגשר המטומטם ששני הצדדים נלחמים עליו ומתים סביבו. וכך, באיבחה אחת, הם מסיימים את העימות האווילי הזה.

מעבר למסר האנטי-מלחמתי האדיר שסרג'יו ליאונה מנפק כאן, גם הוא מבין שבסופו של דבר, צריך מישהו שיעשה משהו. כי לדבר, בינינו, כל אחד יכול.

מודעות פרסומת

אודות shaatuk

Journalist, atheist, fatalist and optimist
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על פייסבוק, הרשת החברתית של המסורסים

  1. אשר קשר הגיב:

    יפה מאוד. תודה גיא.

  2. noamres הגיב:

    תקרא את צל עולם של ניר ברעם. גם טוב, גם רלוונטי לפוסט (המשובח) הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s