מחר אני עוזב את הארץ, מחר

הישראלי קם בבוקר בהחלטה נחושה לעזוב את הארץ. זהו זה, נשבר.

הוא שותה בחמיצות כוס קפה שחור, ומחליט שטעמו יהיה טוב יותר בכל מדינה אחרת. בשיקגו בטח יש קפה טוב, או בטורונטו. העיקר לעזוב. איפה הדרכון בעצם, בתיק של הילדה? הישראלי לא בטוח, אבל הגיע הזמן לבדוק אם הוא בתוקף. כי הוא עוזב, ממש אוטוטו. בדרך לעבודה הוא שומע חדשות ואצבעותיו לופתות את ההגה עד שהפרקים מתפצפצים בעווית. פאשיזם, פאשיזם, כל המדינה הזאת פאשיזם. זה הזמן לקום וללכת, לך לך מארצך ומולדתך, לך לך לנתב"ג אשר הראיתיך, ועלה על טיסה מסחרית מוזלת החוצה. זה עניין של יום או יומיים, הוא אומר לעצמו, אני עוזב.

הכל נראה לו מגעיל היום. הרחובות המטונפים של מה שמכונה כאן "עיר גדולה", פרצופיהם המכורכמים של האנשים ברחוב (יהרוג אותם להגיד איזה "אקסיוז מי" לפעמים?), חשבון הבנק שלו שמזכיר את הדלי עם החור מהשיר ההוא עם תסתום אותו יוסף הו יוסף הו יוסף. רק שהדלי לא נסתם, והסיבה היא שצריך לעזוב, לרדת. רק תניח את כף רגלך בלונדון, והכל ישתנה. הדלי יתמלא בפאונדים, החיים יהפכו יפים כמו שיט אביבי בתמזה, והטלוויזיה? אין מה לדבר על הטלוויזיה, אפילו חנוך לוין ידע.

אי לכך, ברגע שנופלת בלבו ההחלטה לעזוב, הוא דווקא נרגע קצת. לאנשים סביבו הוא מעניק את חיוך לבבי מזויף מספר 2, מתוך ידיעה גמורה שנותרו לו רק כמה ימים במחיצתם. ואז, לוזרים, שקו לי בתחת, שיתיישב עוד רגע במושב במחלקת תיירים.

הישראלי יודע באופן מוחלט שטוב יותר בחו"ל, כי ככה מראים לו שוב ושוב באינטרנט. אלה לא רק הקופונים הבלתי נגמרים, שמסבירים לך שב-299.9 דולר תוכל לטייל בכל אירופה עם מיני-בר צמוד וחוג זומבה פרטי, אלא גם התמונות המאושרות שחבריו שולחים מרחבי העולם. החבר מהולנד רק מתחבק כל הזמן באקסטזה עם הילדים שלו (הישראלי מקווה לפחות שהם שלו), החברה מברלין מחייכת כל כך שהשיניים שלה מאיימות לפרוץ מהצג, והחבר מקנדה רק משתף תמונות שבהן הוא עושה ספורט אתגרי. כי זה מה שעושים בקנדה, רק ספורט אתגרי, כל הזמן. לא משכנתא, ומע"מ, והצהרת הון ודמי ועד הבית. ספורט אתגרי, ומרביצים איזה פאי אגוזים מידי פעם, עם הרבה מייפל.

הישראלי יודע, בעמקי לבו, שייתכן שמשהו במצגת הזו מעוות טיפ-טיפה. שאולי חייהם של כל האנשים המאושרים האלה אינם ב-ד-י-ו-ק כפי שהם מוצגים לו. אבל נמאס לו, ואמצעי התקשורת המקומיים באים לעזרתו בחדווה. שים לב, הם לוחשים לו, כולם מושחתים, כולם מנוולים, כולם גנבים. זה מדווח מידי בוקר וערב. מסוכן לצאת לכביש, מסוכן לתת לילד להסתובב בשכונה, מסוכן לצאת מהבית. רצינו מדינה, קיבלנו ג'ונגל. ופה אתם רוצים שאישאר, פה, הוא זועק באלם.

בראש הוא כבר מחשב כמה יקבל על דירתו כשימכור אותה, והאם זה יכסה את המשכנתא וגם ישאיר הון התחלתי מספיק כדי להתחיל חיים בארץ החדשה. אומרים שב-50 אלף דולר אפשר לקנות שם אחוזה שכזו, פששש, שפתיים יישקו, בגודל של חצי רמת גן.

אלה החיים שנועדתי להם, הוא אומר לעצמו, למה אני פה? למה אני פה? זהו זה, אני קם והולך. הוא הולך לישון, משוכנע שזה יומו האחרון במדינה הזאת.

לכו תזדיינו כולכם, הוא לוחש לכרית שלו, מחר אני בנתב"ג. מחר.

 

מודעות פרסומת

אודות shaatuk

Journalist, atheist, fatalist and optimist
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על מחר אני עוזב את הארץ, מחר

  1. שגית הגיב:

    גדול!!!

  2. tomerun הגיב:

    אבל העברית,, העברית,,,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s