כבר 40 שנה יורים עליך, בנאדם

אתמול ירו עלינו, ולא רצתי לממ"ד.

זה היה המטח של אחרי 9 בערב. הילדים כבר נרדמו בתום השבת. הסתכלתי עליהם במיטות, נוחרים במתינות ורגיעה שרק ילדים מסוגלים להן – ופשוט לא יכולתי להעיר אותם.

נשכבתי לידם, חיבקתי אותם מלמעלה בשקט, והמתנתי. ונזכרתי בסצנות מהילדות שלי, מהחיים שלי.

פעם ראשונה, גיל שלוש. לא זיכרון אלא יותר קטעי תמונות מעורבים. תחושות. שקי חול, מציבים שקי חול ליד הבתים. למה שמים כאן שקי חול, סבתא? המבוגרים מודאגים. המבוגרים בוכים. יש מתח אדיר באוויר, כאילו "הם" תיכף יגיעו לכאן. מי זה הם? למה הם יגיעו? אין לך מושג מה קורה, אבל אתה לומד להכיר את המילה "מלחמה". אתה מבין שקיומך כאן הוא לא דבר מובן מאליו. לא מובטח. סבא מכרכם את פניו בכעס, מול הטלוויזיה בשחור לבן. סבא, מה קרה? זו מלחמת יום הכיפורים, 1973.

אתה חייל. סמל. אתה צוהל עם כולם בבסיס המודיעין שבו אתה משרת, כשהאמריקאים תוקפים מהאוויר את סדאם חוסיין. אבל בלב אתה יודע שעוד מעט זה אתה. ובאמת, לילה לאחר מכן זו כבר האזעקה שעולה ויורדת. והאחיות שלך מבוהלות, בוכות על המיטה הגדולה של אבא ואמא וכולם לא יודעים אם לרדת למקלט, ארבע קומות ברגל, או פשוט לחכות. או לתקוע מזרק אטרופין, או לשתות מים או לשים את הסמרטוט הארור מתחת לדלת? ואבא שלך תולש את המסכה בעצבים אחרי כמה שניות ואומר שנמאס לו, ואם הם רוצים שיהרגו אותו. ויצחק רבין מתראיין בערוץ היחיד ומספר שהוא ולאה תמיד יורדים למקלט בבית המשותף שלהם, אז גם אתם מתחילים לרוץ. ואז אתה מבין שזו מלחמה משונה כזו, שבה תוקפים אותך לפעמים בבסיס ולפעמים בבית, כי אין יותר הבדל. ולקראת הסוף כבר הרחובות ריקים. ואתה סוגר משמרת לילה בבסיס ונוסע בכבישים ריקים הביתה. וצ'יץ' מקלל בעיתונים את תושבי תל אביב "העריקים" שברחו לאילת. ומירו מהבסיס עולה על הגג של המפקדה כדי לצלם, כי אומרים שהפטריוט החדש הזה נראה משהו משהו בלילה. וזו מלחמת המפרץ, 1991.

אתה נוסע לבקר את הכתבים בצפון, בכבישים נטושים שמזכירים לך את המראות מהמרכז, 15 שנים קודם לכן. וכל שעה ומשהו יש אזעקה, ואתה עוצר את האוטו בחריקת בלמים ורץ לכל דבר עם בטון. בנהריה, מתים מרעב, מחפשים משהו לאכול. אין מרכולים. אין חנויות. הדבר היחיד שפתוח הוא מסעדת הפינגווין הנצחית, אבל יש להם רק עוגות כי אין אספקה כבר שבועות. אז אתה אוכל שתי עוגות קרם גדולות, ומרגיש מטומטם וסוכרתי, בעוד הרקטות ממשיכות ליפול מסביב. בתי חולים, צפירות, עוגות ובתים נטושים. זו מלחמת לבנון השנייה, 2006.

אומרים כל הזמן בחשיבות ש"אם הם יעזו לירות על תל אביב, או ירושלים, זו חציית קו אדום". ואז הם יורים. על המרכז, על ירושלים, על כולם. וכבר יש לך ילדים, ואתה מבין שגם הם יצטרכו להתרגל לכללי המשחק, כמוך. עוד סיבוב מול עזה, ועוד סיבוב. עוד מבצע ועוד מבצעון. ומחר תיוולד עזה חדשה, כי תמיד יש מקום לעוד עזה אחת. כי אלה פשוט כללי המשחק כאן, שכל ילד חייב ללמוד ולהפנים. שן ילד, שן, עד המטח הבא.

שכבתי ליד הילדים, בשקט. ברקע נשמעו שני פיצוצים עמומים, שני יירוטים של כיפת ברזל. הקטנה זעה בשנתה, מלמלה משהו וחזרה לישון. המזגן זימזם בשקט. חזרתי לסלון, הדלקתי את המשחק של הולנד מול ברזיל, וכיביתי את המחשבות.

אודות shaatuk

Journalist, atheist, fatalist and optimist
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s