חשיפה: יש רגעים בחיים שכסף לא יכול לקנות

מיתון. זו המילה החמה באוויר עכשיו. חכו חכו, אתם חושבים שאין לכם כסף עכשיו? חכו לרגע אחרי המלחמה. יטילו מיסים, יכפילו את המע"מ, ישלחו את כל הילדים שלכם לקבץ נדבות בסמטאות השטייטעל. הנה המגף הגדול נופל, חכו רק דקה, יהודים.

אני אשם כמו כולכם בקיטורים על כסף. כ-19% מהיממה מבלה במחשבה על מה שאין. או קורא בקפידה בלוגים של אנשים שמסבירים לי איך הם מתקיימים מפרוסות לחם ישן מהפח הירוק ליד הסופר, שרוך נעל וטל בוקר שהם מלקקים ממכוניות עם שחר. איזה כוח רצון, אני מהרהר, איזו מחויבות.

וגם סורק כל יום באקסטזה את חשבון הבנק שלי באינטרנט, מתוך ציפיה שיופיע שם כיתוב: "מזל טוב, דודך העשיר והלא ידוע מלווין פון בניוביץ' נפטר הלילה במיאמי ביץ', והוריש לך בטעות מיליון דולר ו-50 סנט. שמא תקפוץ אלינו לצורך רעיונות יצירתיים להשקעה? בידידות ואהבה, שלומי סגן מנהל הסניף". זה עוד לא קרה, והאמת היא שהצפייה במסך האוברדראפט שלך משולה קצת לצפייה בשידורי חדשות רצופים במהלך "מלחמת מאה השנים", או כפי שאתם קוראים לזה – "צוק איתן". זה לא מרומם את הרוח, אלא בדיוק להיפך, מכניס למין ייאוש שקט כזה. Quiet Desperation כינה זאת ת'ורו, ופינק פלויד ציטטו באחד השירים היפים ביותר שנכתבו – ותוכלו למצוא כאן בסוף הטקסט.

אבל לפעמים החיים מראים לך את האור. נקודות אור, אבל כאלה שנועדו להדגים לך שהעיסוק האובססיבי שלך במה שנראה חשוב, הוא פתטי למדי.

אני רוצה לספר לכם על שתי חוויות כאלו, שקרו לי ביממה האחרונה ומדגימות היטב עד כמה אנחנו מרוכזים בדברים הלא נכונים.

זו בריכה, בבית מלון. והבן שלך מאושר מאי פעם. הוא אפילו שוכח לשים את המצופים הסטנדרטיים על זרועותיו. בוא תנסה לשחות קצת, אתה אומר לו. עוד תנועה, ועוד תנועה. תנסה עכשיו עד הדופן הקרובה. ועכשיו עד הרחוקה. ופתאום, בתוך 5 דקות, הבן שלך שוחה. אמנם בתנועות של כלב חיגר, אבל זה הולך ומשתפר אט אט, גם באמצעות הערות בונות מסבא שלו ("זה שחייה? זו הטביעה הכי איטית שראיתי בחיים"). ואתה ניצב שם בבריכה עם חיוך מטופש על פניך, ולב גואה. הילד שוחה, לבד, והעולם איכשהו ממשיך להסתובב לו כרגיל. וזה תמיד קורה. בצעדים הראשונים, ברכיבת האופניים הראשונה – התחושה הזו שיש דברים מופלאים וראשוניים סביבך, שאתה רק צריך לתת להם דחיפה קטנה ואז לקטוף את פירות האושר.

זו שעת לילה מאוחרת. וזה מצפה בעיר דרומית להחריד, שמשקיף על המדבר. שני זרקורי ענק הם התאורה היחידה בתוך החושך הגדול. אתם פוסעים בזהירות בשביל חולי, ומגיעים לספסל אבן. אי שם מסתתרת מטאפורה, בעוד אתה יושב מחובק עם האשה שאתה אוהב, מביטים אל ים הכוכבים למעלה. רוח מדברית נעימה להפליא עוטפת אתכם, ומזכירה שוב שהחיים הם דבר שיש להנות ממנו, ולא רק לדאוג כל הזמן למה יהיה ומה אין.

ואתה מת להגיד משהו נורא רומנטי ובעל משמעות, והיא חונקת את זה בגרונך במבט שאומר "שתוק ופשוט תחיה". אז אתה שותק, ופשוט חי.

אודות shaatuk

Journalist, atheist, fatalist and optimist
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, החיים, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על חשיפה: יש רגעים בחיים שכסף לא יכול לקנות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s