למה אתם לא יושבים על ספסל בגינה?

בימים האחרונים אני מתעמק בהנאה בביוגרפיה המצוינת על קייט בוש הנקראת Under The Ivy, כשם אחד שיריה הידועים פחות. אני ממליץ עליה בחום, שכן זו מסוג הביוגרפיות שבהן הכותב, גראם תומסון במקרה זה, פשוט לא עושה לגיבורה שלו הנחות. הוא משרטט דמות מורכבת, משבח שצריך ומבקר גם כשצריך; לא מסתמא מהיכולת היצירתית המדהימה באמת של בוש אלא מקפיד כל העת להישאר מעוגן במציאות. וגם לנוע בין שפה גבוהה לבין צהבהבות מתבקשת (האם ידעתם שפיטר גבריאל ניסה להשכיב כמעט כל זמרת או אשה בכלל שעבד איתה, להוציא את בוש? "היא היחידה שלא נתנה לו מכולן, וזה כולל אותי", ציטוט של שינייד אוקונור).

הבעיה בביוגרפיות בכלל, היא שבעודך חולף בין פרקים, חולפות שם בפנוכו השנים במהירות. הנה היא ילדה בת 13, וצעירה בת 17, והופ כבר בת 30 וכו' וכו'. כשכל חייו ועשייתו של אדם מצטמצמים לכדי הסד הספרותי האכזר הזה, מתרקמת בלב סוג של חמיצות, ואתה תוהה תוך כדי קריאה בינך לבין עצמך לאיזה פרק בחייך הגעת, והאם אתה מפיק מהם את המקסימום. בצורה אישית לחלוטין, כן? לא למען האנושות. בשלב זה כבר לא אהיה מוצרט חדש, וממילא – בגילי, מוצרט היה כבר מת במשך 9 שנים. לא להיט.

לפני שבועיים היה נדמה לי לרגע חמקמק שקיבלתי את התשובה. נסעתי עם כמה חברים ללונדון, בין היתר כדי לצפות בהופעה של בוש עצמה, שהחליטה לחזור פתאום להופיע אחרי 35 שנה. אכלנו דברים טובים, שתינו דברים טובים, ועסקנו במה שאנשים בגילנו עוסקים בו בגילנו: הנאה מכל מה שאפשר, לפני שיהיה מאוחר מדי: מוזיקה, טיול, ספרים טובים והצגות מעולות.

בצהריים אחד אפרורי מצאתי עצמי לפתע יושב על ספסל בגן לונדוני אופייני, כולל סנאים. הנחתי את הקינדל בחיקי וקראתי. מסביב חלפו אנשים, שוחחו באנגלית מדוברת בשלל מבטאים, אבל אני הייתי שקוע ברגע – ובספר המתח הדבילי משהו על צעיר שרואה את המתים ומצליח בסיועם לפענח תעלומות פשע.

ואז הרמתי את הראש. שעה חלפה. שעה תמימה. מתי היתה הפעם האחרונה שבה עשיתם את זה? הקדשתם שעה לעצמכם, ככה סתם בחוץ, ופשוט רוקנתם את המוח ממחשבות ודאגות? זה היה סוג של ריסטארט מפואר לנפש, כזה שחיי היומיום לעולם לא יאפשרו לכם לעשות. כי תמיד יהיה את שיחת הטלפון או המייל של העבודה, או הקישקוש בפייסבוק שצריכים להגיב לו, או הפוסט לכתוב ב… בלוג.

הנזירים הבודהיסטים, אותם נודניקים מגולחי ראש שנראים כולם כמו רמי פורטיס בלי משקפיים ועם מגבת כתומה, מדגישים כל הזמן את הצורך האנושי הברור הזה לעצור. לעמוד, דווקא כשהזרם מנסה לסחוף אתכם קדימה, או לכל כיוון שהוא. להביט בדברים שהם קבועים או אפילו נצחיים יחסית לשנות חיינו הספורות: העצים העתיקים, השמיים, בניינים שנבנו לפני שסבא שלכם נולד וייהרסו אחרי שהנכד שלכם יהפוך להיסטוריה.

התחושה הזו של הארעיות המובנית שלנו מסחררת ומפחידה בו זמנית. וניתן להגיע אליה רק מתוך ניתוק אמיתי. ברגע אחד על ספסל בלונדון, מקום שבו אף אחד לא מכיר אותך. אז גם תוכלו לשאול את עצמכם כמה שאלות, ובכלל לנהל סוג של דיאלוג פנימי שכל כך חסר ברעש המתמיד שאנחנו חיים בו.

לא אגלה את השאלה ששאלתי את עצמי בהזדמנות הזו. אבל התשובה שעלתה כמעט מייד, העלתה חיוך דק. קמתי, סגרתי את עלילות הבלש רואה המתים, ועזבתי את הגן הלונדוני הירוק. אבל אני חוזר אליו כמעט מידי יום, במחשבה.

קחו 2 דקות. תקשיבו למילים בשיר של קייט בוש, על המקום הבטוח ההוא, שכולנו מחפשים.

מודעות פרסומת

אודות shaatuk

Journalist, atheist, fatalist and optimist
פוסט זה פורסם בקטגוריה החיים, מוזיקה, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על למה אתם לא יושבים על ספסל בגינה?

  1. Idit Paran הגיב:

    זהו ש
    אחרי שאני מנצחת (נראה לי, זה עוד לא ברור הענין הזה, אבל קרוב, כי כבר לא מזיז לי כשנוגסים לידי בתאווה בבייגל רך עם חור גדול ומלא מלח) בקרב החיטה, אני יכולה לשאול מה היתה השאלה
    (וזה לא שאתה אפילו צריך לענות לי)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s