20 שנה ל"חומות של תקווה". נדמה לי שאני מבין

בדרך כלל אני משאיר את תחום הקולנוע לבלוגים שמתמחים בזה. אבל מכיוון שמדובר בסטיבן קינג החביב עלי מאוד ובדיוק חגג השבוע 67, לא יכולתי להתאפק מהאיזכור. אז תסלחו לי.

ב-23 בספטמבר 1994 יוצא הסרט The Shawshank Redemption לאקרנים, ושני דברים קורים: אל"ף, הוא נכשל לחלוטין בקופות וכמעט נעלם, ובי"ת – בארץ ממהרים להעניק לו את השם המגעיל להפליא "חומות של תקווה", לפי ההיגיון שהביא לנו את "שיגעון של מסיבה" והחברים שלהם.

עשרים שנה אחרי, יש הסכמה מקיר לקיר שמדובר לא רק באחד העיבודים הקולנועיים הטובים ביותר לסיפורים של קינג, אלא שזהו אחד הסרטים האהובים ביותר בהיסטוריה – מוביל באתר IMDB למשל כבר שנים במקום הראשון.

קראתי במקור את הנובלה של קינג Rita Hayworth and The Shawshank Redemption אי שם בתחילת שנות ה-90. הוא הופיע כחלק מאוסף של נובלות וסיפורים קצרים שלו, תחום שלדעתי לא זוכה לכבוד המגיע לו. אנשים רגילים לקינג המאסיבי, זה של It ו-The Stand והרומנים המצליחים, ולא מבינים שהפנינים האמיתיות מסתתרות אצלו דווקא בפורמט הקצר, שבו הוא ממקד את הרעיונות שלו ליהלומי אנושיות קטנים ומצוינים. למשל כמו במקרה של הנובלה The Body, שהפכה לסרט המרגש Stand By Me של רוב ריינר, או "אני והחבר'ה" בתרגום, שוב, קלוש לשפתו של אליעזר בן יהודה. דווקא במבנה שלעתים לא חורג מ-50 אלף מילה, קינג מצליח לטלטל אותך הרבה יותר, בכך שהוא לא מבזבז זמן – או שומן – ונע ישירות לתוך העלילה והסיטואציה.

מבחינה זו, RHATSR (בקיצור, אין לי כוח לכתוב שוב את כל השם) הוא דוגמא נפלאה ליכולת שלו לבסס סיפור אנושי מצוין, עם גיבורים ורשעים אמינים, וגם לכלול טוויסט מגניב בסוף.

אז נכון, "רד" המקורי, האסיר הוותיק, היה בכלל ממוצא אירי ולא שחור כמו מורגן פרימן. והיו עוד כל מיני שינויים קטנים בעלילה ובאיפיון שהבמאי פרנק דרבונט עשה. אבל כמו במקרה של עיבוד אחר שלו, The Green Mile המוצלח, הנאמנות הבסיסית שלו לרוחו של קינג היא אדירה. וזה ניכר מהקפדנות לפרטים בעיצוב ההיסטורי של הכלא ועד הדרך החלומית/מהורהרת שבה טים רובינס מגלם את אנדי דופריין, הגיבור – בדיוק כמו שהוא מתואר בנובלה. הוא אנטי גיבור קלאסי, אדם "רגיל" שהושלך שלא באשמתו לכלא. המערכת בגדה בו. אין לו כוחות על, ציפורני מתכת, יכולות נדירות או כל דבר אחר שפופולרי כל כך בסרטי הקומיקס של ימינו. יש לו רק מוח יצירתי ויכולת לניהול חשבונות. ויש לו הרבה זמן פנוי, שאיתו הוא מתכנן את האקזיט שלו, תרתי משמע. גם יתר השחקנים, ובהם קלנסי בראון המצוין בתור הסוהר האכזר, פוגעים יפה במטרות הספרותיות ששירטט קינג.

עשרים שנה זה הרבה זמן. אבל הסרט משתמר יפה, וגם האמיתות שמשובצות לאורכו על החיים נותרו מהדהדות. ניסיתי לחשוב למה דווקא דרמת הכלא הצנועה הזו הצליחה לגעת בכל כך הרבה אנשים. מה יש בסיפור הקטן של קינג, על אנדי דופריין ונקמתו במערכת, שממשיך להיות ה"פיל-גוד מובי" הקבוע של מי שרוצה להרגיש קצת יותר טוב.

אני חושב שסטיבן קינג חיבר את משל ההיחלצות האולטימטיבי. הסרט, לכשעצמו, משמש כל העת כמטאפורה לחיים. התחושה הזו של להיות כלוא בסיטואציה, להיות קורבן, ובו זמנית למצוא חברים חדשים, לעבור עימותים, לאבד חברים לדרך – וכל העת לתכנן את הדרך שלך החוצה, לחיים טובים יותר – התחושה הזו היא אוניברסלית.

חוף הים המיתולוגי שבו אנדי ורד ייפגשו בסוף, הוא חוף הים שכולנו רוצים להגיע אליו. לשבת על החול הרך, להביט בגלים, ולדעת שמצאנו מוצא. וניצחנו אותם.

אבל המסר של קינג בסיפור כולו פשוט הרבה יותר. מהתקיפות המיניות האכזריות שאנדי חווה בכלא; דרך ההתאבדות של ברוקס הקשיש והאומלל שלא יכול לשאת את החיים בחוץ; ההאזנה המחאתית לאופרה של מוצרט בעוד הכלא כולו משתגע – כל אלה מתחברים יחד לשתי מילים פשוטות, שהולכות ומתחוורות לי יותר ויותר ככל שאני מתבגר.

אל תוותרו. אומר קינג. לעולם אל תוותרו.

מודעות פרסומת

אודות shaatuk

Journalist, atheist, fatalist and optimist
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, החיים, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על 20 שנה ל"חומות של תקווה". נדמה לי שאני מבין

  1. mitkadem הגיב:

    אני חושב שחלק מהפופולריות של הסרט היא בעובדה שהוא לא ממש מציאותי ולא ממש עובד כמו שהחיים עצמם עובדים. הגיבור הוא טפלון, ששום דבר לא מצליח לפגוע בו. הוא עובר את כל המכשולים בלי שריטה. הוא ממשיך הלאה כאילו כלום. הרעים רעים והטובים טובים.
    כשהוא יוצא מהכלא, אנחנו לא שומעים על טראומות, פלאשבקים בלתי נסבלים, אדם שסובל ממחלות נפשיות ודברים שאי אפשר לחיות איתם. הוא פשוט "זכה בפיס" והמשיך הלאה לאיזה חוף. שוכחים לגמרי שהיום יש אינטרפול, שגם המשטרה במקסיקו יכולה למצוא אותו, ושגם במדינות אחרות יש אנשים שיכולים להלשין עליו.
    בקיצור – הסרט הצליח מאוד כי הוא מתנהג כמו אגדה. כולנו אוהבים אגדות.

    • shaatuk הגיב:

      אני חושב שאחת הסיבות שקינג מיקם את העלילה בתחילת המאה הקודמת (שנות ה-30 נדמה לי), היא כדי לנתק את הסיפור מהמורכבויות הבינלאומיות של ימינו ולהדגיש באמת את האגדתיות שלו. בעצם זה סיפור של "הקוסם מארץ עוץ" למבוגרים, אם תרצה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s