לזכרה של עטרה הופמן, 1916-2014

סבתא שלי מתה פעמיים.

הפעם הראשונה היתה לפני כמעט 32 שנים. כשסבא שלי, יצחק הופמן, מת מוקדם מדי והותיר לכולנו חלל ענק בלב. אבל החלל שלה היה הכי גדול. כי סיפור האהבה והשותפות שלהם היה תמיד דוגמא ומופת עבורי, לחיים של בני זוג. ואיך השלם הזה גדול מחלקיו, וכשחצי ממנו נעלם, גם החצי השני, קצת נעלם איתו.

אני רוצה לקחת אתכם איתי אחורה, לסרט ישן שמתנגן שוב ושוב בראש שלי מאז מותה של סבתא, אתמול בערב. אנחנו לא בבית חולים, ולא במחלקה פנימית. אנחנו לא שוכבים חסרי אונים. אנחנו נמצאים בבית קטן, ברחוב סלנט 27. וזו שעת ערב שבת, וקולות המולה בוקעים מכל רחבי הבית. החבר'ה באו לשחק קלפים. וסבתא מתרוצצת בין החדרים, וסבא צוחק. ויש ריח של אוכל, מתובל בעשן. ושמות כמו בוניה, ויוליק, והילדה, ומרישה נזרקים לחלל האוויר, שמות שונים ומסתוריים לאוזן של ילד.

ילד שבשבת בבוקר מתיישב עם סבתא וסבא בשולחן במטבח, כדי לשמוע ביחד את "מקהלה עליזה" ברדיו, ולצחוק ביחד.

סבתא, בסיוע שפרינצה החתולה, מתאמצת להאכיל אותנו עוד קצת, ועוד קצת.

דוד פרץ מגיע עם חלת חלבה ענקית בשלושה צבעים, וסבתא אומרת שהילד יקבל כאב בטן – אבל תמיד מרשה לי לאכול כמה שאני רוצה.

כשסיפרו לי בפעם הראשונה את הסיפור של סבתא וסבא, איך נפגשו לפני המלחמה והשואה כילדים, איך נפרדו דרכיהם – ואיך כמו בקסם מסתורי נפגשו שוב בארץ הרבה שנים לאחר מכן ונישאו – קשה היה להאמין שדברים כאלה קורים במציאות. אבל היקום החליט להפגיש בין סבתא לסבא, ולהביא את כולנו לכאן. כדי להגיד תודה לאשה שעבורי תמיד סימלה את הלב, יותר מהכל. שידעה שהדרך ללבו של הנכד עוברת תמיד באהבה, וחיוך, וקצת אוכל.

אשה שהיתה פייטרית, שלימדה את הבנות שלה, דבורה ורוחה, שאסור לוותר בחיים. שצריך לקחת את האחריות, ולא לפחד. שלפעמים צריך גם קצת להיות חוצפנית. התירוצים של סבתא שלי להידחפות בתורים בקופת חולים היו לאגדה. אבל היא תמיד היתה כל כך מקסימה, שוויתרו לה. היה קשה, קשה מאוד, שלא לאהוב אותה. אחרי מותו של סבא, היא היתה מגיעה בצהריים כדי לתת לנו הילדים אוכל. חברים שלי היו באים במיוחד, "כי סבתא שלך הנחמדה נמצאת". ככה זה כשכולם אוהבים אותך.

וכולנו אוהבים אותך היום, סבתא. אוהבים כל אחד ואחד מהסיפורים שלך, מלול האפרוחים ועד איתן קופלמן. אוהבים את הציחקוק המיוחד שלך. את הדרך שבה ניסית תמיד לפשר, להרגיע. להראות לכולנו שמשפחה זה הכי חשוב, גם כשזה נגד כל העולם.

וגם את הלקח שלימדת אותנו בשנים האחרונות אנחנו לא שוכחים. שמשפחה תמיד צריכה לתמוך בזקניה, בראשי השבט, ולהיות שם בשבילם. כשקשה להם, כשהם לא במיטבם, כשהם צריכים אותנו. הם נתנו לנו את הכל, וגם אנחנו – תמיד – צריכים לתת להם בחזרה.

כמעט עד ליום מותה, גם שהמחלה הארורה כרסמה בה, סבתא מעולם לא שכחה את שמות הילדים, הנכדים והנינים שלה.

בפעם האחרונה שראיתי אותה בבית החולים, עוד שאלה מה שלום שירי, בת ה-3, ועיניה נצצו.

היא נאחזה במשפחה המדהימה שהביאה לעולם כמו בקרש הצלה, עד הסוף.

 

 הספד בהלוויתה של סבתא שלי, עטרה הופמן, שנפטרה חודשיים לפני יום הולדתה ה-99. 

אודות shaatuk

Journalist, atheist, fatalist and optimist
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, החיים, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s