מחשבות על סבתא שלי

סבתא שלי גדלה במדינה שבה הורים אמרו לילדים ש"צריכים לאהוב את אבא ואמא ובן גוריון". היא היתה אשה של מפלגה אחת (מפא"י) ערוץ רדיו אחד (רשת ב') וערוץ טלוויזיה אחד (זה עם חיים יבין). החיבור שלה לכבלים היה בין המיותרים שנעשו בתולדות הטלוויזיה, אם אתם לא סופרים את הפעמים שבהם הגיעו הנינים ואז העבירו לערוצי ילדים. היא מעולם לא הבינה מה הם מצאו בסרטים מצוירים, שרק עשו לה כאב ראש.

סבתא שלי לא זרקה אף פעם כלום. כשעברה מהבית הישן בפתח תקוה לדירה הקטנה שבה גרה בשנים האחרונות של חייה, התנהלו מאבקים אדירים על מה יילקח ומה יושלך. הפשרה שלה היתה בכך שיצרה גרסה מוקטנת של הבית האהוב – חלק מהרהיטים נוסרו, חלק עברו הסבה. שום דבר חשוב לא נשכח מאחור.

סבתא שלי האמינה שחפצי האמנות החשובים ביותר שיש לך – הם התמונות של המשפחה שיצרת. הילדים, הנכדים, הנינים – כולם הקיפו אותך בבת צחוק בכל פעם שהיית נכנס לסלון. גרסאות צעירות, רזות, במדים, בחתונות, באתרים אחרים ובשנים שנשכחו מלב. הכל הונצח אצלה על הקיר. הצעירים והזקנים, החיים והמתים, אף אחד לא נשכח מלב.

סבתא שלי האמינה בכך שאנשים צריכים להיות טובים. באופן בלעדי. ושום דבר אחר לא באמת חשוב. כשהכרתי את אשתי וסיפרתי לה עליה, שאלתה הראשונה היתה: אבל היא טובה? היא בחורה טובה? רוע היה בלתי נתפס עבורה. לפני מספר שנים, כשטיילה בעיר, ניגש אליה צעיר והציג את עצמו כבן של מכר ו"איך היא לא זוכרת אותו" וסיפר לה שהוא זקוק לכסף. היא נתנה לו מייד, בלי לשאול שאלות. רק מאוחר יותר הסתבר שאין בחור כזה, ומדובר במנוול שמשחר לטרף, והקורבנות שלו הם החלשים בחברה. סבתא שלי לא העלתה דבר כזה על דעתה. מי יעשה דבר כזה?

סבתא שלי ידעה אהבה. החיבור בינה לבין סבא שלי היה נדיר. בכל פעם שאני חושב על אהבה, הם נמצאים שם, היכן שהוא, ברקע. מתלוצצים יחד בשבת בבוקר ליד השולחן, מביטים זה בזה. חולקים את החיים במין ביטחון שקט כזה, שרק מי שמצא את הפרטנר האמיתי שלו יכול להבין.

סבתא שלי רצתה שלנכדים ולנינים שלה יהיה הכל. בעולם שלה, לא היה מקום לאנשים שחושבים רק על עצמם. היא אהבה לתת מתנות, לא כל כך לקבל. פעם זו עוד היתה תכונה ראויה להערכה. פעם אנשים זכרו את זה.

סבתא שלי חיה לנצח. וזה קורה בעולם שבו אני שומע, כמעט מידי יום אחר הצהריים, את השריקה המיוחדת של סבא שלי, כשהוא מגיע עם האופניים שלו לבית אחרי עוד יום במעבדה. והיא מנגבת את ידיה בסינר ופניה מתמלאות אור ואהבה. וזה יהלום קטן של חיים, שהלוואי שכולנו נזכה לו.

אודות shaatuk

Journalist, atheist, fatalist and optimist
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, החיים, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s