הקמעות שלי

הם מלווים אותי כל היום, מתנגנים ברקע של מעלית חיי, כמעט בלי שארגיש.

יש בהם משהו מרגיע, מנחם, ובמקביל שוצף ופרוע ולא מתנצל. הם חוזרים אלי בצורה של תקליט מויניל, או דיסק פלסטיק, או יוטיוב או סתם קומץ ניורונים שזע לו במוח. ואני חייב אותם לעצמי פעם בכמה שבועות, אחרת אשתגע.

קמעות מוזיקליים, שמה שמייחד אותם מאלפי אלבומים אחרים שחביבים עלי מאוד – הוא שהתאהבתי בהם משמיעה ראשונה ומאז לא עזבתי לרגע. קליק, אינסטנט אהבה. וכזו שאתה נהנה לשוב אליה שוב ושוב ושוב, ולא לשיר אחד או שניים אלא לאלבומים כולם, כיחידה בלתי מתפצלת.

פטישיזם. בואו נדבר על זה. לכל אחד יש משהו קטן שהוא נאחז בו כדי לשמור על שפיותו. כן, כולנו נשמח לומר שאלה העקרונות העילאיים שלנו, שזו אהבה, או צדק ושיוויון, או מסורת ודת. אבל האמת היא שהמוח האנושי נותר קופי ופשטני עד גיחוך. הוא חייב את הפיקס המרגיע שלו, זה שיאפשר לו להמשיך בחיי היום יום ולשרוד, פשוט. כי המאה ה-21 הזו היא לא פיקניק, אחיי ואחותיי הקופיפים.

אז הנה, לשירותכם, 5 הקמעות המובילים שלי.

1. אלטון ג'ון וברני טאופין, טאמבלוויד קונקשן, 1970.

הרבה לפני שאלטון הפך ל"אלטון", הוא היה רוקיסט נפלא, עם השפעות של קאנטרי ובלוז. האלבום הזה הוא שיר הלל לאמריקנה, למערב, לחיים הפשוטים של הכפר והמרחבים הבלתי נגמרים של הסוואנה. והוא גם שואל אתכם שאלות קשות על החיים – מי אתם, ולאן הולכים מכאן.

2. ניק דרייק, ברייטר לייטר, 1970.

וגם האלבום הזה יצא בשנה שבה נולדתי. השני של ניק דרייק הוא קפסולה של יופי נדיר, עם סייעים כמו ג'ון קייל וחברי "פיירפורט קונבנשן" יש כאן יחידה רציפה של קסם, אלבום שהיה מלווה בקביעות את ימי ששי אחר הצהריים.

3. פיטר האמיל, בלאק בוקס, 1980.

פיטר האמיל עשה הכל באלבום הזה. כתב, הלחין, ניגן בכל הכלים והפיק. התוצאה היא האלבום הכי חד, מכוסח ואמיתי שלו, בעיני. הקול שלו מעולם לא נשמע טוב יותר, והשאלות שהוא שואל בכל שיר מטרידות בכל עשור קצת יותר. היצירה המסיימת את האלבום, Flight, היא אחד מקטעי הרוק המתקדם הטובים ביותר שנכתבו אי פעם. בכל פעם יורדת לי דמעה בקטע הסיום שלה, כזה אני, דביל.

4. רנסאנס, שחרזאדה וסיפורים אחרים, 1975

איך אפשר לתאר את הקול של אנני האסלם למי שלא מכיר אותו? דמיינו מלאכית, אבל לא חנונית כזו אלא עם עוצמה פנימית, שרק הולכת ומתגברת ככל שהאוקטבות עולות. בעוד שאהבתי הנצחית קייט בוש מצריכה תשומת לב וסבלנות לשגיונותיה, האסלם מתחבבת עליך מייד. העדינות האנגלית, הדיוק בכל טון – והיופי המלודי שהוא רנסנס. באלבום הזה אין תו אחד שלא במקום.

5. אילז, דייזיס אוף דה גלקסי, 2000.

הפרויקט של מרק אוליבר אברט הוא תענוג מתמשך החל בשנות ה-90 של המאה הקודמת. האלבום הזה במיוחד מנפק רגעים מוזיקלים מושלמים, שנעים בין קלילות לדיכדוך בצורה מעוררת התפעלות. ויש בו את השיר עם השם המגניב ביותר אי פעם, It's A Motherfucker, כמובן.

הרשימה, אגב, עדיין פתוחה…

אודות shaatuk

Journalist, atheist, fatalist and optimist
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, מוזיקה, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s