האדי, ברלין, מאי 2015

הדברים הבאים נכתבו בעקבות שיחה בת כשעה בברלין. הם הנרטיב של המספר, שקשה עד בלתי אפשרי להצליב אותו. השתדלתי להביא אותו כפשוטו, ללא שיפוט, ביקורת או מסקנות. התרשמתי שהוא מאמין עד עמקי לבו במה שהוא אומר, שזה הסיפור שלו. חלק מהפרטים שונו או עורפלו מעט.

האדי, בן 32, במקור פלסטיני, גר בדרום ברלין עם הבן שלו, יוסף בן ה-7. אמא של יוסף איננה, מתה. לפני כמה שנים היא נסעה לבקר משפחה בעזה. שבועיים אחרי זה, הוא אומר, היתה שם את אחת המלחמות הקבועות, ובום, הבית נפל עליהם.

היום הוא מוכר לגרמנים נקניקיות ברוטב קארי, קפה ועוגיות מתוקות, בדוכן קטן שניצב בשוק הפשפשים. דק וגבוה, עם זקנקן ברלינאי. אבא שלו, בכובע קסקט, עומד בדוכן לא רחוק משם ומוכר כל מיני פיצ'פקעס, כמו כל הדוכנים הכמעט זהים בשוק הזה. אבא של האדי כבר לא שומע כל כך טוב, מבוגר. היה להם פעם בית בחיפה, אבל הלך. אחרי המלחמה ב-1948 הם ברחו, ומשפחה יהודית עברה לגור שם. אבא שלו חזר רק פעם אחת מאז כדי להסתכל על הבית, אבל קיללו אותו והוא הלך משם, ומעולם לא ראה שוב את הבית שמשפחתו התגוררה בו דורות.

לפני כ-15 שנה הם באו לגרמניה כדי לחפש עתיד טוב יותר. מותה של אשתו קבר בינתיים את החלומות על משפחה גדולה. אבל הוא לא מריר. רק מקווה מאוד שהיהודים והפלסטינים ימצאו דרך לחיות יחד, איכשהו.

אנחנו הרי עם אחד, הוא אומר, היהודים והפלסטינים – זה אללה אחד. אבל חייבים לדבר כבר היום, להתפשר, כדי שהילדים שלנו יוכלו לחיות את זה, שהבן שלי יוכל לחיות בעולם אחר.

הוא מראה בסלולרי תמונה של הילד, יושב בסלון. אב חד הורי גאה, שמודה שהוא לא כל כך ממש נהנה מחיי הלילה של ברלין, כי צריך להישאר עם הילד וההורים כבר מבוגרים ולא תמיד יכולים.

על הצוואר יש לו תליון גדול של מפת ישראל, מחולקת באמצע בקו ישר לשניים. חצי חצי, לנו ולהם. הוא מספר שלפני כמה זמן באו שני ישראלים צעירים לדוכן שלו לקנות משהו, ואז הבחינו בתליון. ואז הם אמרו שהם היו חיילים בצבא הישראלי, ירקו בהפגנתיות על הרצפה לפני הדוכן, והלכו.

האדי מספר את כל זה במבט נבוך, כמעט מופתע. הוא לא כל כך מבין מה הם רוצים ממנו, אפילו בברלין.

בכל כמה שנים הם משתדלים לנסוע ולבקר משפחה בגדה, באים דרך גשר אלנבי. לדבריו, אסור לו לעלות על טיסה ישירה לישראל. אחד מקרובי משפחתו הוא חבר בארגון גדודי אל-קודס, וזה מסבך את החיים.

הוא עצמו פייטר לא קטן – שירת 6 שנים בצבא הגרמני, מתוכן שנתיים באפגניסטן. היה קשה להיות חייל באפגניסטן? הוא מחייך בעצבות ורק אומר: מאוד. ולא רוצה יותר לדבר על זה.

אבל אפגניסטן היתה תעודת הכניסה שלו לחברה הגרמנית, כמו עבור מהגרים רבים אחרים. עכשיו הוא לכאורה משלהם, אזרח שווה זכויות.

רק השרשרת הזו מכבידה על הצוואר, עם התליון של הארץ המחולקת, בקו ישר שעובר בדיוק באמצע.

אודות shaatuk

Journalist, atheist, fatalist and optimist
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, מזרח תיכון, תקשורת, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s