מרק קנופלר, לונדון, מאי 2015

מתי היתה הפעם הראשונה שבה שמעתי את הגיטרה של מרק קנופלר? (כן, אני יודע שאופנתי עכשיו לכתוב את זה נופלר כי ה"ק" שקטה, אבל אני מהסבנטיז). כשאני מנסה להיזכר, לדעתי התחלתי עם הדייר סטרייט בתקופת המפץ הגדול של Brothers in Arms", 1985".

אני לא מכיר הרבה מבני הדור שלי שלא שמעו את האלבום הזה, ולא מכירים בעל פה את העטיפה עם הגיטרה שלו, על רקע תכלכל. מכאן דווקא הלכתי אחורה, אל האלבומים המוקדמים יותר, ונהניתי מהם אף יותר. לדעתי, חביבי עד היום נותר "האלבום האדום", או בשמו הרשמי "Making Movies". עקבתי אחרי קנופלר גם בקריירת הפסקולים היפהפיה שלו, מ"גיבור מקומי" ועד "הנסיכה הקסומה", ואפילו שהחל לעסוק בפולק, עם ה"נוטינג הילביליז" ולבד, בקריירת הסולו המגוונת.

ועכשיו, כמה עשורים טובים אחרי, זכיתי לראות אותו בהופעה. ה-O2 בלונדון, על גדת נהר התמז, הוא לא בדיוק מקום אינטימי, אלא אם כן 20 אלף איש לא מפריעים לכם. ואני מחבב יותר את קנופלר האינטימי, פחות זה של האיצטדיונים. ועדיין, בהופעה היו לא מעט רגעי קסם שהיו שווים הכל.

"כיף לנגן שוב בלונדון", אמר האיש עם הקול הסדוק, "אתם יודעים שהתחלנו את הקריירה לא רחוק מכאן? בבדפורד, זה ממש מרחק שחייה בנהר מפה". ואז הוא פצח במקבץ שירים מתוך אלבומו החדש "Tracker", אלבום נוסטלגי מאוד, שמדבר לא מעט על הימים ההם.

הקול שלו הוא נייר זכוכית שמשייף את המיקרופון. אבל האצבעות… אני לא מכיר הרבה גיטריסטים חיים שהצליל והפריטה שלהם כל כך מובהקים, כל כך מזהים אותם משני התווים הראשונים וחקוקים ב-DNA הקולקטיבי.

ואחרי כמחצית הופעה הוא עוצר, ומעיר: "אולי נעשה כמה אולדיז?" ואז הפאן באמת מתחיל, עם הרעשה ארטילרית של "רומיאו ויוליה", "סולטני הסווינג", "טלגרף רואד" ו"So far Away". הלהקה שלו, שבה חברים בין היתר גאי פלטשר מהדייר סטרייטס מנוחתה עדן והסקסופוניסט המשובח נייג'ל היצ'קוק, מהודקת ובעלת צליל רוקנרולי חם, כמו שצריך.

כמובן שצילמתי באיכות סמארטפון מגורענת כמה קטעים, אבל חבל לי עליכם. הנה מקבץ של כמה שירים שבוצעו בהופעה והיוו לדעתי את רגעי השיא שלה, בביצועים טובים יותר באיכותם. ממליץ להאזין לכל אחד ואחד.

1. Privateering

שיר הנושא מאלבומו הקודם של קנופלר, הכפול והמוצלח. השכבה הראשונית מדברת על אותם יורדי ים שהלכו לשדוד זהב לכאורה עבור המלכה, אבל למעשה עבור עצמם. והשכבה העמוקה יותר? על זה כבר תחשבו לבד.

2. Speedway at Nazereth

אוי כמה שאני לא רוצה אף פעם שהסוף של השיר הזה ייגמר. מתחיל כשיר פולק פשוט עם הרמוניות יפהפיות, ומתפתח לסולו גיטרה חשמלית שמתפתל לו בין הגבעות, כמו כביש נצחי שלא יסתיים לעולם.

3. Laughs and Jokes and Beers and Smokes

השיר הפותח באלבום החדש, אשתי כינתה אותו ה"ירח" של קנופלר, תוך התייחסות לשיר המיתולוגי של שלמה ארצי. גם הוא מדבר על הימים ההם, שבהם הופענו בלי גרוש על התחת, ו"האושר בא בזעם".

4. Going Home

שיר הסיום הסופי בהחלט של ההופעה, כמו באלבום ההופעה הכפול המיתולוגי, "אלכימיה". אי אפשר לנגן שום דבר אחרי הקטע האינסטרומנטלי המרנין הזה, שחיבר קנופלר לפסקול הסרט "גיבור מקומי". ריקוד סקוטי כזה, שאחריו מוחים דמעה נוסטלגית קטנה, והולכים הביתה, למזרח התיכון.

מודעות פרסומת

אודות shaatuk

Journalist, atheist, fatalist and optimist
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, מוזיקה, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על מרק קנופלר, לונדון, מאי 2015

  1. אשר קשר הגיב:

    אתה כותב נפלא. אבל אני כל כך מקנא בך על החוויה. ואני כל כך אהבתי פעם את רובין היצ'קוק.

  2. David הגיב:

    כיף לך!

    כתבה שנתקלתי בה לא מזמן שאולי תעניין אותך:

    http://africasacountry.com/the-unexpected-popularity-of-dire-straits-in-north-african-tuareg-communities/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s