זה היה סוף השבוע האחרון. איפשהו, בבטן, היכן שהדברים הכואבים מוצאים מחסה, ידענו את זה. הלילות היו קשים. מירב היתה מחוברת למכונת חמצן, נושמת בכבדות, ולא יכלה עוד לעמוד או ללכת. מחלת הסרטן הלכה וסגרה עליה, על האשה המבריקה והחיונית הזו, אחותי.
בשבת בצהריים נסענו לבקר אותה בבית, אחותי הילה ואני. היה לה קשה לדבר אז התכתבנו קודם לכן בווטסאפ, כשבין לבין מטפלים בה. זו השיחה האחרונה שלנו שרשומה שם.
אתם בדרך? היא שאלה.
– יוצאים עוד מעט, צריך רק לפזר את הילדים. איך את?
– הנשימה על הפנים. מתחילים לטשטש אותי. כשאחליט יחברו אותי למורפיום ואז אעבור את שאר הדרך בשינה.
– דרך לאן?
– לעולם הבא.
כך מסתיימת השיחה. אני מביט בה מידי פעם, בתזכורת הדיגיטלית המתמדת הזו לנוכחתה החכמה וההומוריסטית של אחותי, והעצב מתערבב בחיוך.
יממה לאחר מכן היא עברה לבקשתה להוספיס של תל השומר. ביום שני עוד ניסו שם לשכנע אותה "לתת להם צ'אנס להכיר אותה" ולנסות להעניק לה עוד זמן. מירב, מטושטשת אבל עם עינים צלולות, הביטה ברופאה דרך מסיכת החמצן, ואמרה: "אני נותנת לכם יום אחד".
והיא נתנה, בדיוק מושלם. יממה לאחר מכן, בשלישי בצהריים, עזבה אותנו, כשכולנו סביבה.
אני חושב שמעולם לא ניהלתי עם אדם כלשהו שיחות, כמו אלו שהיו לי עם מירב בחודשים האחרונים לחייה, בין היתר באשפוזים שונים בבית החולים קפלן, שבו העברנו יחד לילות שלמים. דיברנו על החיים והמוות, על הצורך לייצר משמעות כאן ועכשיו ולא לחכות, על ההתמודדות עם פחדים. נזכרנו בתקופות שונות, דיברנו על הילדים. דיברנו אפילו על מה יהיה אחרי, אחרי שכבר היא לא תהיה. ומהו אדם אם לא הזיכרון ממנו, ואיך מעצבים אותו ואם זה חשוב בכלל.
לא פעם הייתי מוצא את עצמי יושב באוטו ובוהה, אחרי פגישות איתה, לא מסוגל להניע את הרכב.
אני חושב, שבדרכה הערמומית והנפלאה, אחותי העניקה לי את הטיפול הנפשי הטוב ביותר שקיבלתי אי פעם. היא ניסתה בין היתר לגרום לי להבין כמה וכמה דברים על עצמי ועל החיים, שאולי סירבתי לקבל קודם לכן. אבל עוצמתה של הפרספקטיבה שהיא היתה חמושה בה, זו עם טווח ראייה אפס מהמוות המתקרב, הכניעה אותי.
מירב תמיד אהבה לספר את הסיפור הזה, על אחת הבדיקות שרצו לעשות לה לאורך הדרך. זה כלל צילום חזה, והרופא ציין שיש בכך חשש לקרינה.
היא פתחה עיניים גדולות ותמימות ושאלה אותו: די, זה יכול לעשות לי סרטן?
רופאים נטו להיחנק בנוכחותה, הם מעולם לא פגשו מטופלת כזו, שחיה 6 שנים עם סרטן ועוד צוחקת לו בפרצוף.
באשפוז האחרון בקפלן התקשרתי אליה כדי לשאול אם להביא לה משהו בדרך.
היא חשבה קצת, ואמרה: ביג מק!
היא היתה עם מסכת חמצן ומרותקת למיטה. הייתי בטוח שלא שמעתי טוב.
אמרת ביג מק?
כן כן, ממקדונלדס, היא אמרה, מתחשק לי. ובשלב הזה, אני לא מונעת מעצמי כלום.
אני לא מכיר הרבה אנשים שיכולים להסתכל למוות "בלבן של העיניים", כמו שמירב אהבה לקרוא לזה. ובטח שלא מכיר אנשים שיכולים גם להתבדח תוך כדי, וגם לזלול ביג מק, בין נשימות.
האמת היא, שאני לא מכיר בכלל אנשים כמו מירב. ולדעתי גם לעולם לא אכיר.
אבל אני מנסה לשמור על נוכחות קבועה שלה בתוכי. מין קול קטן כזה, שאומר לי למשל עכשיו לא להיות רציני כל כך. אז אסיים בעוד סיפור שהיא אהבה לספר על רופא קשוח במחלקה האונקולוגית בקפלן, שם קיבלה בקביעות טיפולי כימותרפיה. היתה להם רוטינה קבועה, כמו צמד קומי ותיק, כשהיא היתה מגיעה לכימו.
נו מירב, אז מה שלומך היום, הוא היה שואל.
אה, לא משהו, היא היתה עונה.
הוא היה מביט בה בפרצוף רציני ואומר: נו מה את רוצה, את חולה!
והיא היתה צוחקת.
shaatuk 
ועכשיו צריך לדאוג לילדים, הדור הבא…
מרגש מאוד מה שכתבת.
עם כל הכאב, שכמו מים חודר ומחלחל לכל מקום בגוף ובנשמה, והגעגועים שלא פוסקים, ורק הולכים ומתחזקים, זכית שהייתה לך אחות שכזו.
יפהפה. בת כמה היא היתה?
ביום רביעי הזה היא היתה חוגגת 41.
אני לא יודעת מה לכתוב אבל לא יכולה שלא להגיב. זה עצוב מאוד, ועושה חשק להכיר אותה, היא נשמעת חכמה ואמיצה ומגניבה באותה מידה, ונשמע שמאוד אהבת אותה. הטור הזה מכבד אותה.
זכרה של מירב מבורך. תודה על מה שכתבת כאן. מוסיפה למחרוזת זכרונות טובים על מירב. מצרפת לעוד כמה זכרונות ממנה, חלקם ישירים, חלקם דרך אוהביה הרבים – ומחזיקה חזק-חזק בלב.
עצוב. שולחת ניחומים.
פינגבאק: החיים שאחרי | shaatuk