האדי, ברלין, מאי 2015

הדברים הבאים נכתבו בעקבות שיחה בת כשעה בברלין. הם הנרטיב של המספר, שקשה עד בלתי אפשרי להצליב אותו. השתדלתי להביא אותו כפשוטו, ללא שיפוט, ביקורת או מסקנות. התרשמתי שהוא מאמין עד עמקי לבו במה שהוא אומר, שזה הסיפור שלו. חלק מהפרטים שונו או עורפלו מעט.

האדי, בן 32, במקור פלסטיני, גר בדרום ברלין עם הבן שלו, יוסף בן ה-7. אמא של יוסף איננה, מתה. לפני כמה שנים היא נסעה לבקר משפחה בעזה. שבועיים אחרי זה, הוא אומר, היתה שם את אחת המלחמות הקבועות, ובום, הבית נפל עליהם.

היום הוא מוכר לגרמנים נקניקיות ברוטב קארי, קפה ועוגיות מתוקות, בדוכן קטן שניצב בשוק הפשפשים. דק וגבוה, עם זקנקן ברלינאי. אבא שלו, בכובע קסקט, עומד בדוכן לא רחוק משם ומוכר כל מיני פיצ'פקעס, כמו כל הדוכנים הכמעט זהים בשוק הזה. אבא של האדי כבר לא שומע כל כך טוב, מבוגר. היה להם פעם בית בחיפה, אבל הלך. אחרי המלחמה ב-1948 הם ברחו, ומשפחה יהודית עברה לגור שם. אבא שלו חזר רק פעם אחת מאז כדי להסתכל על הבית, אבל קיללו אותו והוא הלך משם, ומעולם לא ראה שוב את הבית שמשפחתו התגוררה בו דורות.

לפני כ-15 שנה הם באו לגרמניה כדי לחפש עתיד טוב יותר. מותה של אשתו קבר בינתיים את החלומות על משפחה גדולה. אבל הוא לא מריר. רק מקווה מאוד שהיהודים והפלסטינים ימצאו דרך לחיות יחד, איכשהו.

אנחנו הרי עם אחד, הוא אומר, היהודים והפלסטינים – זה אללה אחד. אבל חייבים לדבר כבר היום, להתפשר, כדי שהילדים שלנו יוכלו לחיות את זה, שהבן שלי יוכל לחיות בעולם אחר.

הוא מראה בסלולרי תמונה של הילד, יושב בסלון. אב חד הורי גאה, שמודה שהוא לא כל כך ממש נהנה מחיי הלילה של ברלין, כי צריך להישאר עם הילד וההורים כבר מבוגרים ולא תמיד יכולים.

על הצוואר יש לו תליון גדול של מפת ישראל, מחולקת באמצע בקו ישר לשניים. חצי חצי, לנו ולהם. הוא מספר שלפני כמה זמן באו שני ישראלים צעירים לדוכן שלו לקנות משהו, ואז הבחינו בתליון. ואז הם אמרו שהם היו חיילים בצבא הישראלי, ירקו בהפגנתיות על הרצפה לפני הדוכן, והלכו.

האדי מספר את כל זה במבט נבוך, כמעט מופתע. הוא לא כל כך מבין מה הם רוצים ממנו, אפילו בברלין.

בכל כמה שנים הם משתדלים לנסוע ולבקר משפחה בגדה, באים דרך גשר אלנבי. לדבריו, אסור לו לעלות על טיסה ישירה לישראל. אחד מקרובי משפחתו הוא חבר בארגון גדודי אל-קודס, וזה מסבך את החיים.

הוא עצמו פייטר לא קטן – שירת 6 שנים בצבא הגרמני, מתוכן שנתיים באפגניסטן. היה קשה להיות חייל באפגניסטן? הוא מחייך בעצבות ורק אומר: מאוד. ולא רוצה יותר לדבר על זה.

אבל אפגניסטן היתה תעודת הכניסה שלו לחברה הגרמנית, כמו עבור מהגרים רבים אחרים. עכשיו הוא לכאורה משלהם, אזרח שווה זכויות.

רק השרשרת הזו מכבידה על הצוואר, עם התליון של הארץ המחולקת, בקו ישר שעובר בדיוק באמצע.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized, מזרח תיכון, תקשורת | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

כמה מחשבות על גילוח הראש

ישנם ימים שבהם אני שוקל לגלח את ראשי ולהפוך לנזיר בודהיסטי. לפרוש ולשבת בניחותא על פסגת הר בטיבט, ולירות משפטים מחכימים בזה אחר זה. "החזרזיר הקטן מוצא ראשון את גרגיר החיטה". "שמש בעיניך משמעותה שמחה בבטנך". "נשק מידי יום את האדמה, אך זכור את גאוות השמיים". הנה, אני כבר בחצי הדרך להארה, ועוד לא הפעלתי את כל הנורות שלי.

נזיר טיבטי כמושג, פחות כמהות, כי בינינו אף אחד לא נראה טוב בגלימות או בכתום. כי יש משהו ברתיעה המוחלטת הזו מכל מה שחומרי וצרכני, וביכולת להשיג את האושר הטהור על ידי פשוט – להיות. לחוות את החיים בצורה הפשוטה ביותר, הבסיסית ביותר, ולא לדאוג יותר מדי לגבי המחר. גרגיר אורז וכוס מים ליום, וחדוות הבודהה תשרה בפי עד קץ כל הימים. טוב, וסטייק פה ושם.

אנחנו תולים יותר מדי על מסמרים חלושים מדי. יש כאלה שמשוכנעים שמכשיר משוכלל יביא להם את האושר, עד שמכשיר משוכלל יותר יביא… אושר משופר? יש כאלה שבטוחים שאירוע פוליטי, כמו בחירות, ייצור שינוי עד כדי כך מהותי, שחייהם ישתנו ללא הכר. כי כידוע, כך לימדה אותנו ההיסטוריה. אחרים יודעים, פשוט יודעים, שחלקת אדמה או קובץ לבנים המרכיב דירה הוא הפתרון להכל. אם תבנו את זה, האושר יבוא, בפרפראזה על "מגרש החלומות". אנחנו חושבים כך, כי עברנו אינדוקטרינציה מערבית מפרכת, כזו שכבר בגיל 3 תגרום לנו להתקף עצבים אם קיבלנו את השמלה הלא נכונה, ותגרום לנו בגיל 44 להתקף אולקוס אם ראינו את השכן מגיח בג'יפ חדש.

שאפתנות, תחרותיות, הישגיות, על זה המוח הקופיפי הבסיסי שלנו עובד, מועשר בדלק הקפיטליזם הטהור. הרעיון הבסיסי הוא: אל תעצרו. כמו כרישים בחיפוש המתמיד אחר טיפת דם במים, אתם חייבים לנוע, לנוע. אל המשרה המוצלחת יותר, אל הסלולרי החדיש יותר, אל פרויקט הדיור המבטיח יותר. כי אם תעצרו לרגע, ואם תביטו על החיים שלכם, אתם עלולים להתחיל לחשוב. והמחשבה, כידוע, היא דבר רע מאוד לעסקים.

כמה כסף זה מספיק? איך אפשר למדוד הכנסה לעומת זמן משפחה? האם אנחנו באמת משקיעים את המוצר היקר ביותר שלנו בעולם הזה – הזמן – בצורה המיטבית לנו?

חבר טוב סיפר לי סיפור שזיעזע אותי קשות. הוא היה בסדנה מטעם העבודה שלו, ובאחד התרגילים נתבקשו הנוכחים להמציא את "עבודת החלומות" שלהם. אחרי כמה שרטוטים, הוצגו העבודות – וכמעט כולם בחרו מרצונם בעבודה מפרכת של כ-12 שעות ביממה. 8 עד 8, זו היתה עבודת החלומות שלהם.

משהו השתבש בחלומות שלנו. משהו התקלקל בדרך שבה רובנו מנהלים את חייהם. אנחנו גאונים בתיעדוף בעבודה, אבל לא מבינים בשיט לגבי מטרת בסיסיות בחיים שלנו וסידור נכון שלהן. ואז אנחנו נופלים כפרי בשל לזרועותיהם הדביקות של קואצ'רים, רבנים וידעונים, שיודעים תמיד להסביר לנו מה אנחנו עושים לא בסדר – תמורת תשלום נדיב, כמובן. כי גם החיים שלנו הם רק מוצר למכירה, בסופו של דבר.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, החיים | כתיבת תגובה

הקמעות שלי

הם מלווים אותי כל היום, מתנגנים ברקע של מעלית חיי, כמעט בלי שארגיש.

יש בהם משהו מרגיע, מנחם, ובמקביל שוצף ופרוע ולא מתנצל. הם חוזרים אלי בצורה של תקליט מויניל, או דיסק פלסטיק, או יוטיוב או סתם קומץ ניורונים שזע לו במוח. ואני חייב אותם לעצמי פעם בכמה שבועות, אחרת אשתגע.

קמעות מוזיקליים, שמה שמייחד אותם מאלפי אלבומים אחרים שחביבים עלי מאוד – הוא שהתאהבתי בהם משמיעה ראשונה ומאז לא עזבתי לרגע. קליק, אינסטנט אהבה. וכזו שאתה נהנה לשוב אליה שוב ושוב ושוב, ולא לשיר אחד או שניים אלא לאלבומים כולם, כיחידה בלתי מתפצלת.

פטישיזם. בואו נדבר על זה. לכל אחד יש משהו קטן שהוא נאחז בו כדי לשמור על שפיותו. כן, כולנו נשמח לומר שאלה העקרונות העילאיים שלנו, שזו אהבה, או צדק ושיוויון, או מסורת ודת. אבל האמת היא שהמוח האנושי נותר קופי ופשטני עד גיחוך. הוא חייב את הפיקס המרגיע שלו, זה שיאפשר לו להמשיך בחיי היום יום ולשרוד, פשוט. כי המאה ה-21 הזו היא לא פיקניק, אחיי ואחותיי הקופיפים.

אז הנה, לשירותכם, 5 הקמעות המובילים שלי.

1. אלטון ג'ון וברני טאופין, טאמבלוויד קונקשן, 1970.

הרבה לפני שאלטון הפך ל"אלטון", הוא היה רוקיסט נפלא, עם השפעות של קאנטרי ובלוז. האלבום הזה הוא שיר הלל לאמריקנה, למערב, לחיים הפשוטים של הכפר והמרחבים הבלתי נגמרים של הסוואנה. והוא גם שואל אתכם שאלות קשות על החיים – מי אתם, ולאן הולכים מכאן.

2. ניק דרייק, ברייטר לייטר, 1970.

וגם האלבום הזה יצא בשנה שבה נולדתי. השני של ניק דרייק הוא קפסולה של יופי נדיר, עם סייעים כמו ג'ון קייל וחברי "פיירפורט קונבנשן" יש כאן יחידה רציפה של קסם, אלבום שהיה מלווה בקביעות את ימי ששי אחר הצהריים.

3. פיטר האמיל, בלאק בוקס, 1980.

פיטר האמיל עשה הכל באלבום הזה. כתב, הלחין, ניגן בכל הכלים והפיק. התוצאה היא האלבום הכי חד, מכוסח ואמיתי שלו, בעיני. הקול שלו מעולם לא נשמע טוב יותר, והשאלות שהוא שואל בכל שיר מטרידות בכל עשור קצת יותר. היצירה המסיימת את האלבום, Flight, היא אחד מקטעי הרוק המתקדם הטובים ביותר שנכתבו אי פעם. בכל פעם יורדת לי דמעה בקטע הסיום שלה, כזה אני, דביל.

4. רנסאנס, שחרזאדה וסיפורים אחרים, 1975

איך אפשר לתאר את הקול של אנני האסלם למי שלא מכיר אותו? דמיינו מלאכית, אבל לא חנונית כזו אלא עם עוצמה פנימית, שרק הולכת ומתגברת ככל שהאוקטבות עולות. בעוד שאהבתי הנצחית קייט בוש מצריכה תשומת לב וסבלנות לשגיונותיה, האסלם מתחבבת עליך מייד. העדינות האנגלית, הדיוק בכל טון – והיופי המלודי שהוא רנסנס. באלבום הזה אין תו אחד שלא במקום.

5. אילז, דייזיס אוף דה גלקסי, 2000.

הפרויקט של מרק אוליבר אברט הוא תענוג מתמשך החל בשנות ה-90 של המאה הקודמת. האלבום הזה במיוחד מנפק רגעים מוזיקלים מושלמים, שנעים בין קלילות לדיכדוך בצורה מעוררת התפעלות. ויש בו את השיר עם השם המגניב ביותר אי פעם, It's A Motherfucker, כמובן.

הרשימה, אגב, עדיין פתוחה…

פורסם בקטגוריה Uncategorized, מוזיקה | עם התגים , | כתיבת תגובה

העיתונאי שנתפס משקר. או "משלב"

Conflate. זו המילה שכנראה תעלה לבריאן וויליאמס בקריירה שלו, או לפחות במוניטין ארוך השנים שצבר כעיתונאי ומגיש חדשות. התרגום הפשוט של המילה הוא "לשלב", אבל משמעות נוספת היא להפוך שני דברים לזהים, לאחר שהתבלבלת ביניהם.

הבילבול של בריאן וויליאמס נמשך הרבה זמן, משנת 2003. ועד היום, כשיצא לאוויר העולם בקול נפיחה רעשני ומעציב. הסיפור הוא אותו סיפור ישן: עיתונאי שמנסה להעצים סיפור, על ידי הדגשת התפקיד שלו עצמו בתוכו. במקרה דנן – וויליאמס, שטס עם חיילים אמריקנים במהלך מלחמת עיראק (בוש התעצבן בעקבות 9.11, זוכרים משהו כזה?), טען שהמסוק שלו נפגע מטיל, ורק בנס ניצל יחד עם החיילים. הסיפור הזה הפך לעוד מדליית גבורה עיתונאית, שלא ממש הזיקה כנראה בסלילת דרכו של וויליאמס לכס המגיש הבכיר של רשת NBC, בתוכנית החדשות שהובילה את הרייטינג, 9.3 מיליון צופים מידי ערב, לפחות עד לפני שבוע.

אלא שוויליאמס כנראה חזר לאחרונה על הסיפור הזה פעם אחת יותר מדי (בתוכנית של דייויד לטרמן, תוכלו להאזין בקישור למטה), ועורר את זעמם של חיילים שהיו שם. והאינטרנט, אותו מנוול שחיסל בזמנו גם את הקריירה של דן ראת'ר בפרשת מכתבי בוש המזויפים, הציף תגובות סוערות של חיילים שאמרו בפשטות: להד"ם. וויליאמס אמנם היה שם, אבל בכלל במסוק אחר, שכלל לא נפגע.

לזכותו של וויליאמס, בניגוד לגאוני עבר כמו לאנס ארמסטרונג למשל, הוא לקח מייד אחריות וניפק את הסבר ה-conflate, כלומר טען שבמרוצת השנים טיסת המסוק שלו "התמזגה" עם הפגיעה במסוק האחר, וכך נוצר לו במוחו אירוע אחד. אם אתם קונים את זה, יש לנו גם "לא היו יחסי מין" של אחד, ביל קלינטון, למכור לכם.

כל אחד יכול לשפץ את הרזומה שלו, בישראל זה ממש ספורט לאומי. אלא שהקייס כאן בעייתי במיוחד כשמדובר בעיתונאי. כלומר אדם שמקצועו הוא דיווח האמת. והאמת היא – שאתה מבין את גודל הפיתוי. העיתונאי נמצא לעיתים קרובות בחייו סמוך לאירועים גדולים, לדמויות היסטוריות. אעיד על עצמי: שבוע אחד אתה יושב סמוך ליאסר ערפאת, בשבוע לאחר מכן מראיין את מנהיג חמאס שייח יאסין בכלא, ושבועיים לאחר מכן מסיבת עיתונאים עם מובארק בקהיר ועוד ועוד. האם זה לא טבעי, ש"נשפץ" קצת סיפורים על המפגשים האלה, כדי להגדיל את דמותנו? זה לא באמת שקר, נאמר לעצמנו, זה ייפוי קל של מציאות עבודה אפורה, באמצעות דגש עדין על נקודות הזוהר שלה.

הפיתוי קיים כל העת. המבחן של כל עיתונאי הוא לדעת להשית על עצמו את הכללים שהוא מיישם בעבודתו השוטפת. אם אני משתדל לדווח אמת, רצוי שאעשה זאת גם לגבי עצמי. לא, לא החלפתי דאחקות עם ערפאת, לא עישנתי נרגילה עם המלך חוסיין. ורצוי לומר לעצמנו את האמת: הייתי זבוב על הקיר, שהתמזל מזלו להיות נוכח בשורה של אירועים בעלי חשיבות היסטורית, לצד אנשים שבאמת שינו מציאות. אבל אני לא הסיפור, ומעולם לא הייתי.

בריאן וויליאמס, ושורה של עיתונאים לפניו, שכחו את הכלל הקטן הזה. גם אם יש לך יותר מ-9 מיליון צופים בכל ערב, אתה עדיין לא הסיפור.

פורסם בקטגוריה תקשורת | עם התגים , , , , | תגובה אחת

קרב חיטה 7: השנה הלא בצקית שלי

זהו, השלמתי שנה.

קצת קשה להאמין, אבל 12 חודשים חלפו מאז היום שבו החלטתי ללכת, בעידודה המסור של אשתי, על שינוי "קטן" לכמה ימים, שבמסגרתו אפסיק לאכול מוצרי חיטה באשר הם. שלום לכן לחמניות, פיתות, פיצות, פסטות, עוגיות, ופלות וכל אחיותיכן הנאוות. על מה שעבר עלי, בעיקר לאורך התקופה הראשונה, תוכלו לקרוא בלינקים בסוף הפוסט.

אבל הפעם אני רוצה לעסוק בעיקר בהשפעות ארוכות הטווח, אלו שהגיעו רק אחרי חצי שנה ויותר. קראתי לא מעט על הנושא, בין היתר בבלוגים ואתרים שעוסקים בתנועת ה"אנטי-חיטה" וגם הפליאו, שמזכירות להפליא זו את זו. אבל רק כשאתה, עצמך וגופך, מוטל על שולחן המנתחים, אפשר להתרשם באמת מההשפעה. ושוב, כמו שציינתי בעבר – רק על הקישקע שלי לספר ידעתי. אין לי מושג אם התהליך שעברתי יהיה זהה לכל אחד, ומן הסתם התשובה לכך שלילית.

על הירידה במשקל כבר סיפרתי, וגם על המהירות שבה הקיבה ומערכת העיכול איזנו את עצמן והפסיקו לגרום לכאבי תופת – שהיתה הבעיה שבגללה התחלתי בכל הסיפור. זה היה הסיפוק המיידי. תוספת האנרגיה שהגיעה בהמשך, יחד עם ירידה דרמטית ב"קרייבינג" לאוכל, או התקפי רעב, היו בונוסים מצוינים.

את הפוסט הזה אני כותב, עכשיו שאני חושב על זה, אחרי סוג של צום קליל במשך 18 השעות האחרונות, להוציא מים ותה ירוק. מעבר לכך שאני באמת צריך כבר לאכול, אין לו השפעה על מצבי המנטלי, או הרגשי – כפי שהיה בעבר. ניסיון כזה, לפני שנה, היה מייצר מיידית כעס, אגרסיביות, בולמוס – והידרדרות לזלילת כל דבר שנראה באופק, מקרואסון מעופש בן חודש ועד פיתה עם דביבון מת בפנים. אבל יצאנו מעבדות לחירות, וזה הדבר הראשון והמהותי שהגוף שלך מרגיש.

והנה כמה השפעות ארוכות טווח, חלקן מוזרות מאוד, אבל אני נשבע לכם בזאפה שכולן אמת.

שיווי משקל. שאלה שתישמע טיפשית: האם אתם יכולים לגרוב גרביים בעמידה, מבלי להיאחז או להישען על משהו? עבורי, התשובה הזו לפני שנה היתה – ממש לא. היה לי שיווי משקל שברירי. ולפתע, לפני מספר חודשים, שמתי לב שהוא השתפר. פחות משקל, יותר הליכות, וגם משהו צלול יותר בראש – ואני מצליח לעמוד על רגל אחת, לעשות תרגילים, להתמתח – משונה מאוד. כאילו גוף שגילה לעצמו עשרות שרירים קטנים של שיווי משקל שהיו חבויים עד כה.

כאבי פרקים. לפני כשנה וחצי הלכתי לרופא מומחה, בעקבות כאבים כרוניים בברכיים ובשוקיים שמנעו ממני למשל לשבת ב"ישיבה מזרחית" ובעוד תנוחות. הרופא המומחה הסביר לי שאפשר להזריק, ולעשות במקרה שזה מחמיר ניתוח, וכו'. חזרתי הביתה מדוכא וזללתי משהו בפיתה. והנה משהו מדהים: כל הכאבים האלה – נעלמו. אני כותב את המילים האלה, ורק ליתר ביטחון מניח את אחת מרגליי בפיסוק על השנייה, ואז מותח ומותח –אבל הכאב לא בא. הוא התפייד לו, אי שם לעולם הבלתי מוסבר של התזונה.

צלילות. יש מושג שאנשי האנטי-חיטה מכנים brain fog, הערפיליות הזו שבה המוח שלך פועל תחת השפעה בצקית כבדה. הנה וידוי: פעם הייתי חסיד גדול של ארוחת צהריים דשנה, רצוי בלאפה. הייתי חוזר אחריה לעבודה, ובשעתיים לאחר מכן תפקדתי כסוג של זומבי. מנומנם, מבין בערך חצי ממה שמדברים אלי, מתקשה להתרכז. היום, גם אחרי ארוחות גדולות יחסית, הדבר הזה פשוט לא חוזר יותר. מת, אי שם בשדות החיטה הנצחיים.

שינה טובה. ישן כמו כלב, חלומות מורכבים יותר משהיו לי אי פעם. ממש, אפשר לומר שעברתי לסגנון מעורב של דייויד לינץ' ופיטר ג'קסון, עם טונות של CGI ודמויות מרתקות – וגם, למרבה הפלא, לא חלומות שהם סיוטיים באופיים אלא חיוביים. השינה עמוקה יותר, טובה יותר, ואני משתדל להעניק לעצמי 7 שעות רצופות. תענוג.

הדבר המרכזי שלמדתי בשנה האחרונה היא שאתה יכול לשנות סגנון חיים בכל גיל, ואם המוטיבציה שלך חזקה מספיק, גם לחולל שינוי מהותי בדרך שבה אתה רואה את העולם. ביחס שלך למשפחה, לשעות הפנאי, לגוף שלך.

אף פעם לא מאוחר. ועדיין, משום מה, "מחר" זה תמיד מאוחר מדי.

הפוסטים הקודמים בהרפתקאת החיטה שלי:

קרב חיטה 1

קרב חיטה 2

קרב חיטה 3

קרב חיטה 4

קרב חיטה 5

קרב חיטה 6

 

פורסם בקטגוריה בטן של חיטה, החיים | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

על פולמוס סטטוסים מצייצים

הופעתי פעמיים ב"סטטוסים מצייצים", נדמה לי. פעם אחת אחרי שכתבתי משהו אישי לזכרו של סבא שלי, לרגל יום השואה. החשיפה למאסות של מאות אלפי הגולשים של "מצייצים" לא הטרידה אותי, ולא סברתי שאבי לן פגע בזכויות היוצרים שלי, או בצוואתי הרוחנית, או המוסרית או השד יודע מה. מצד שני, לא נפלתי ארצה, מפלבל בעיניי, מרוב עונג על הלייקים והתגובות. ככה זה, כשאתה מהדור שזוכר את הישיבות שבהן המציאו את הטוקבקים בעברית בפעם הראשונה. אגב – הערת אגב – מעולם לא הבנתי לעומק את המנגנון הנפשי שמביא אדם לכתוב טוקבק. הטוקבק היחידי שכתבתי בימי חיי נכתב בתגובה לכתבה שפרסם אתר כלשהו ועסקה בי. כתבתי ברוח לצון ש"יש לתפוס את גיא בניוביץ' ולתלות אותו מביציו בכיכר העיר". הטוקבק פורסם כלשונו, מה שגרם לי להרהורים על מנגנון הסינון המשובח של האתרים בישראל.

אבל איפה היינו? כן, סטטוסים מצייצים. הסערה שסביב הורדת העמוד הפופולרי להפליא היתה מוצדקת. ולמה? כי רשמית לפחות, סטטוסים הפך לאחד מכלי התקשורת המשפיעים במדינת ישראל. למה 2? כי 700,000 גולשים הצביעו כך, וזו כבר מאסה שמחייבת תשומת לב. אין הרבה כלי תקשורת ישראלים שיכולים להתגאות במספר כזה של צרכנים. מכאן נסטה לשאלה שהועלתה על ידי לא מעט גורמים בעקבות הורדת העמוד: האם גוף כזה, הנשען בלעדית על תוכן של אחרים – האם הוא בכלל כלי תקשורת? בעולם העיתונות נהוג לעשות את ההפרדה הבסיסית הזו שבין יצרני תוכן, כלומר מערכות שכותבות ויוזמות את הסיפורים שלהן באופן עצמאי, לבין ממחזרי תוכן – כלומר אלה שלוקחים תוכן של אחרים ועושים לו פולו-אפ או פשוט לועסים אותו מחדש באופן אטרקטיבי. כדי שלא להעליב אף אחד, נחשו לבד באיזו מדיה נמצאים אילו כלי תקשורת, לא צריך לעבוד קשה מדי.

זה נשמע על פניו רע או לעגני – אבל שימוש בתוכן של אחרים היא אחת מאבני היסוד של התוכן האינטרנטי. אריאנה האפינגטון עשתה קריירה בזכות מאות בלוגרים שכתבו ל"האפינגטון פוסט" בלי לקבל פרוטה. ומצד שני, יש לא מעט כותבים ובלוגרים, אם נהיה כנים לחלוטין, שלא היו זוכים לחשיפה של מעבר לאמא+סבתא+הכלב אם לא בזכות הפלטפורמות האדירות שניתנו להם לקידום. כך שהדיל כאן ברור למדי – קבל חשיפה, לא כסף. וזה בסדר. תצליח יום אחד בגדול? פתח בלוג עצמאי ודרוש כסף, לך על זה.

ומעבר לכך, יש כאן גם הצדקה שעומדת בבסיסה העירום של רשת האינטרנט, והיא שלכל אחד יש קול – שראוי לקידום ולהאזנה. מבחינה זו, הסיכוי של כל אחד מאיתנו להגיע למאות אלפים ואף למעלה מזה חייב את עצמו לרשת – ולאתרים כמו האתר של אבי לן, שהעניק אמפליפיקציה אדירה לטקסטים של כל אחד, החל מבדיחות ואמרות כנף ודרך סיפורים אישיים מרגשים. התמהיל הוא שקובע את מידת ההצלחה של האתר, וכאן נכנס החלק העיתונאי לסיפור. יש מי שבוחר עבורכם מה לקדם ואיך, ומבחינה זו צריך להסיר את הכובע בפני לן וזוגתו עדי, שבהחלט יודעים איך לעשות זאת היטב.

אבל הכסף. המימון. התוכן השיווקי. חרפה וזה.

אני חוזר מידי פעם לנושא הכאוב הזה של מימון תוכן באינטרנט. נדמה לי שלפני כשנתיים כתבתי על כך בהקשר של "הארץ", ומאז לא השתנה הרבה. לא מעט אושיות אינטרנטיות שוברות את ראשן הקולקטיבי בניסיון לפצח את הקוד. כמו בנדיקט קאמברבץ' הניצב מול האניגמה, (סליחה, אלן טיורינג, כמובן), כך ניצבים עיתונאים ומו"לים מול השאלה היומיומית הזו: יש לי זיליון וחצי גולשים – איך עושים מהם כסף? הרי מה שאנחנו כותבים שווה משהו, לא? אז למה, גוועלד, למה הם לא משלמים?

והנה התשובה, נכון לעכשיו, לשאלה "איך עושים מזה כסף":

בכל דרך אפשרית.

בואו לא נגזים, לא צריך לשדוד אנשים ברחובות. אבל כל דרך הגונה, כולל תוכן שיווקי, באנרים, פופ-אפים, זופ-אפים ושמופ-אפים שמצליחה להחזיק מערכת טובה ומתפקדת, ראויה בעיני. השאלה היחידה שצריכה להישאל לגבי כלי התקשורת הספציפי היא זו: האם הוא תורם לחיי? האם הוא משעשע אותי, מחנך אותי, מוסיף לי מידע, מוסיף לי הנאה? האם, בקיצור, אני לא רוצה לוותר עליו?

וזו, מבחינתי, השאלה היחידה שקובעת.

נ.ב. ומבחינת החוקים של פייסבוק? חוקי הממלכה של צוקרברג אכן בעייתיים ורצוי לציית להם אם רוצים לגור שם. והחוק מספר אחד של הארגונים הגדולים אומר: הם רוצים לעשות כסף ראשונים.

אופס, נדמה לי שבדיוק על זה דיברנו, לא?

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized, תקשורת | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה