העם האמריקני החליט שהוא רוצה יאכטה

ברדיו רצה פרסומת שהולכת בערך ככה: זוכר את הכפר האומלל שבו ביקרת פעם, את תושביו העניים והילדים שזקוקים לכל סיוע אפשרי? אז עכשיו, כשאתה מיליונר, תוכל לעזור להם כמו שצריך. או…  שפשוט תקנה לעצמך יאכטה!

מי שחתום על הזוועה הזו הוא כמובן מפעל הפיס, או בשמו האלטרנטיבי, "מפעל המס העקיף למאותגרי לימודי סטטיסטיקה". אבל מה שמקסים בעיניי בפרסומת הנ"ל, זה שהיא מסבירה בדיוק מושלם את עלייתו של דונלד טראמפ. הניסיון הפשטני לצייר את כל תומכיו כשילוב של הילביליז, אופנוענים ורדנקס שירדו מהגבעות ביללות כמו בסצנה הזויה מתוך ה"טקסס צ'יינסו מאסאקר" – הניסיון הזה מתעלם מהיין והיאנג הבסיסי בבטן של כל אחד מאיתנו. המאבק המתמיד בין השאיפה "לעשות טוב", לבין העולם ההובסיאני שבו הזאבים נושכים תמידית זה את זה, ועוצמה וגם חשדנות כלפי הזר שולטות. כן, לפעמים העם מחליט שפשוט בא לו יאכטה כי הילדים העניים על הזין שלו, וזה מה שקורה.

האמת היא שזה תמיד היה ככה. בואו נעשה מעבר חד מהפרסומת המטומטמת של הלוטו – לשואה. אמרתי חד. תסתכלו סביב על כמעט כל מי שאתם מכירים. אתם יודעים למה הם נמצאים כאן? בגלל השאיפה האנושית הבסיסית לנקמה, אולי אחד הדברים הפרימיטיבים ביותר במוח שלנו. כי ב-1941, אותה ארצות הברית של אמריקה שבה עסקנו, היתה בכלל מחוץ למלחמת העולם השנייה, שנמשכה כבר יותר משנתיים. מרבית תושביה בכלל לא התעניינו ב"מלחמה האירופית" ההיא, ואל תצחיקו אותם לגבי גורלם של היהודים. רק תקיפת הפתע היפנית על בסיס פרל הארבור ייצרה את המסה הקריטית של שאיפה ציבורית לנקמה, זו שאיפשרה לנשיא רוזוולט להתניע את מכונת המלחמה האמריקנית שהכריעה את המלחמה. ובאותה הזדמנות היא גם הציתה שנאה אדירה ליפנים (מחנות ריכוז לאזרחים ממוצא יפני על אדמת ארצות הברית, מי היה מאמין) ושלל רגשות אחרים שלא ממש מציגים את האנושות באור הטוב ביותר.

כך שאתם מבינים, היצרים האלה חבוקים זה בזה. המאבק הוא נצחי. פעם מנצחת השאיפה ה"אובמית" לעשות טוב, שחלק ניכר מאיתנו רואים אותה כבנאלית, תמימה, ונטולת הבנה של "העולם האמיתי". ומידי פעם מגיח ה"טראמפיזם" ודורש את ליטרת הבשר שלו. קצת תוקפנות, קצת שנאת זרים, תאוות בצע (יאכטה!), קמצוץ שוביניזם ומיליטריזם, ובעיקר השאיפה הנצחית "להכניס להם".

העולם שלנו נע בין שני הקטבים האלה, ולאלה שמשתכנעים מידי פעם להצביע לוטו, בגלל ההבטחות, נזכיר את האמירה הנאה שהאמריקנים הביאו לעולם: The house always wins. ואנחנו, חברים, אנחנו לעולם לא הבית – אבל גם לא חייבים להיות השטיחון בכניסה, זה שמנגבים עליו את הרגליים.

 

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized, החיים, תקשורת | עם התגים , , , , , | תגובה אחת

תג מחיר

קית' אמרסון תקע לעצמו כדור בראש. הוא היה בן 71. בשנים האחרונות הלכה והחמירה דלקת עצבית בידו הימנית, שמנעה מהקלידן הגדול ביותר של הרוק המתקדם לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב: לנגן.

רובין וויליאמס תלה את עצמו בגיל 63. הקומיקאי הגאון וההיפראקטיבי גילה שהוא סובל ממחלה שבעצם תלך ותנטרל אט אט את כשרונו, תנוון את מוחו ותכלא את ההומור המתפרץ שלו בכלוב של נוירונים משתתקים והולכים.

ניצוץ הגאונות מגיע עם תג מחיר גבוה. העובדה שאתה זוכה לתהילת עולם בזכות יכולת נדירה או כשרון שאין שני לו, אומרת גם שאתה לנצח קשור אליה. וכשהיא מתחילה להתמוסס או להתפוגג, העולם שלך עלול להתרסק.

כי מיהו אמרסון ללא המוג או הפסנתר הצמודים אליו? ומיהו וויליאמס ללא הבמה והמיקרופון והקהל הנאנק מצחוק? סתם שני חבר'ה מזדקנים, כמוני וכמוך. כאלה שנאחזים לשווא במה שכינה ספרינגסטין Glory days, הימים שבהם היינו "משהו", בעוד בוגדנותו של הגוף רק הולכת וניכרת.

יש משהו מנחם בבינוניות, באפרוריות. בטשטוש הזה של דמותנו, שנבלעת בקהל של דמויות דומות לה. כן, לכל אחד מאיתנו יש דברים שהוא מצטיין בהם, וכאלה שפחות. אבל לרוב המוחלט לא תהיה לעולם את מתת האלוה הזו, שכל חיינו מתכווננים ונבנים לפיה. לא נכתוב סימפוניה שתשאיר את העולם פעור פה, ולא נחבר את הרומן היהודי הגדול (אם כי יש לי משפט פתיחה מצוין…). רוב הסיכויים הם שכישרון המשחק שלנו לא יותיר את מרלון ברנדו מאחור, והפריטה שלנו על הגיטרה לא תגרום להנדריקס להתהפך בקברו. כי גאונות אמיתית, פורצת דרך, באה במשורה, טיפין טיפין. וכשאתם רואים או שומעים אותה, אתם יודעים.

בגלל זה אני נחרד בכל פעם שאני שומע את הורה משבח את צאצאו במילים: "הוא ממש גאון". הישמרו לכם מן הגאונות. כי סביב כל הר גבוה ממתינה תהום סבלנית, בדיוק לרגע הזה שבו מאבדים שיווי משקל.

אני נחרד מהאפשרות שילדיי יהיו גאונים. אני רוצה שילמדו לחיות באושר יחסי עם כל תכונותיהם, הטובות והפחות טובות. ושישתדלו גם להיות אנשים טובים ככל האפשר, ולפסוע במישור הבינוניות המבורכת יחד עם כולנו.

שייהנו להאזין למוזיקה של גאונים כמו אמרסון ולצחוק מבדיחות של גאונים כמו וויליאמס. הכישרון שלהם ושל אחרים כמוהם יהדהד עוד שנים רבות.

אבל הגוף, הגוף, נשבר בדרך ופרש.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized, החיים | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

אל תדברו על בואי, סתם

אל תדברו על דייויד בואי, האיש.

דברו על הדמות שפרצה דרכים חדשות מבחינת החופש המיני. שהבהירה שאתה יכול להיות גיי בלי להתנצל, או ביי, או טרנסג'נדר, או כל דבר שיאפשר לך לממש את חייך כאדם חופשי, עם אנשים אחרים שאוהבים אותך.

אל תזמזמו באדישות את "זיגי סטארדאסט", כאילו זו דמות אנדרוגנית ערטילאית שלא נוגעת לכם. זכרו את המסר שלה והמשיכו אותו. כל ציקצוק שלכם בלשון כלפי מישהו, כל יחס מפלה, כל ראייה של השונה והאחר כפחות טוב מכם, שורפת כל אלבום של בואי שאי פעם קניתם. הוא היה האחר האולטימטיבי, והוא איתגר את כולנו להבין שזה טוב. שעולם הומוגני הוא עולם משעמם, וגם די גזעני ומגעיל. אז האם אתם באמת, באמת איתו?

אל תספידו את האיש.

תספידו את המוזיקאי שלא רצה לעשות את אותו דבר פעמיים. שפירק את "זיגי" והעכבישים בשיא תהילתם מול עולם נרעש; שגילה את ברלין לפני שיתר העולם מצא אותה במפה; שהחליט פתאום לעשות פופ קליל כי זה היה האייטיז ובא לו; שיצא לגלות של "טין מאשין" כי הסאונד העירום והמתכתי פתאום עשה לו את זה; שידע שבסופו של דבר נחזור אליו, ונתרגש מחדש.

דברו על אומץ לב מוזיקלי, דברו על כל מה שהוא לא "כוכב נולד" וכיסאות מסתובבים, או תעשייה, או תחנת רדיו מיינסטרימית שמפחדת לפזול לצדדים כי קצת חשוך שם. דברו על ביצים, וחפשו את המוזיקאים והמוזיקאיות שיש להם את זה. הם זקוקים לכם ולאהבתכם. האם אתם באמת, באמת איתם?

ולבסוף, דברו על הבנאדם. רק בנאדם.

באחת השורות היפות ביותר שלו, לפני יותר מ-40 שנה, הוא כתב: "אינני נביא, או איש מתקופת האבן, רק אדם עם פוטנציאל של סופרמן". בואי היה ער, כל כך ער, להיותו בן תמותה. הוא ברח כמו מאש מכל מי שניסה להפוך אותו לאל מיתולוגי בעודו בחיים. הוא הרבה לבקר ביושר את עצמו ("בין האלבומים שהוצאתי היו שניים איומים ממש, כמה לא רעים וכמה די טובים") וגם ידע לחזור בזמן משטויות, כמו האמירה בצעירותו על כך ש"היטלר היה כוכב הרוק הראשון", שעליה אמר בבגרותו בערך: נו, עשיתי המון סמים אז, מה אתם מצפים.

אבל הוא בעיקר ראה – כמו בציטוט – את העולם כפי שהוא. מקום עם הרבה פוטנציאל, אבל רק אם נעשה מאמץ בעניין. אחרת נצלול כולנו אל מעמקי ביצת הקלישאות, התבניתיות וחוסר התוחלת.

האם אתם באמת, באמת רוצים להתאמץ?

.

.

 

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

החיים שאחרי

לא מספרים לכם שהשבעה נמשכת חודשים ארוכים.

חלפו כמעט 5 חודשים מאז שכתבתי כאן לאחרונה. מאז שכתבתי משהו אישי בכלל, לדעתי. היובש בלב ובמקלדת היו שזורים כנראה זה בזה.

החיים נמשכים. השמש עולה כל בוקר (סליחה, אנחנו מסתובבים סביבה וזה) וצונחת בעייפות אחרי הצהריים. הקיץ מתחלף בחול, הכינוי הישראלי המסורתי לסתיו, ואז באלרגיות, ההגדרה שלנו לחורף.

בכל פעם שמישהו מת באיזו תוכנית אמריקנית טפשית בטלוויזיה, אתה חוזר לשם.

בכל פעם שיש לך משהו מגניב לספר לה, אתה נזכר וחוזר לשם.

בכל פעם שהמשפחה שלכם יושבת יחד, כולכם חוזרים לשם.

הקומפרסור הפנימי הקרוי הדחקה עושה את שלו. המחשבות לפני השינה מתקצרות. התקווה הנואלת לאות או סימן כלשהו מעבר מתפוגגת. השגרה מכרסמת בנדיבות של מנצחים באבל.

כל אחד מתמודד אחרת, מציינת הקלישאה. אני נוטה לנהל עם אחותי המתה שיחות ארוכות. בכל פעם שאני נתקל בבעיה או אתגר, אני מריץ בראש שיחות שלמות של התייעצות איתה. הרבה פעמים זה עוזר, לא רק לפתור את העניין, אלא גם להקל קצת על האובדן. היא עדיין כאן, כל עוד אנחנו מדברים.

אני יוצא להליכות ארוכות, ובראש אנחנו דנים במה שהיה השבוע. הרבה פעמים היא צוחקת על טפשותי, צחוק שלא השתנה בהרבה מאז שהיינו ילדים. פה ושם היא נוזפת בי, כשאני מתמקד יותר מדי בסוגיה ומנתח אותה למוות. זו אחותי, חותכים וזזים הלאה, נקסט. כמו שהיה נובח הנשיא בגילומו של מרטין שין. גוד אולד מרטין.

אני מפחד מהיום שבו הקול שלה ייעלם.

האם זה יגיע? יום שבו לא אזכור במדויק את גוון קולה, את המנעד של תחושותיה, הדרך שבה היתה מגיבה. הסדרות והסרטים שאהבה, הספרים שהיתה נהנית מהם, המילים והטקסטים שדיברו אליה. האם ההארד-דיסק הדפוק הזה המכונה מוח יפרמט עצמו לדעת בעוד כמה שנים – ופשוט יסתייד וישכח?

אז אני ממשיך לשוחח איתה, מידי יום. במין עקשות תפילתית כזאת. כדי שהיום ההוא לא יגיע.

וגם הטקסט הזה שאתם קוראים הוא סוג של תזכורת עתידית לעצמי, בעולם האינטרנט שבו שום דבר אינו מת. לעולם.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, החיים | עם התגים , , | 2 תגובות

ביג מק בין נשימות. מות אחותי

זה היה סוף השבוע האחרון. איפשהו, בבטן, היכן שהדברים הכואבים מוצאים מחסה, ידענו את זה. הלילות היו קשים. מירב היתה מחוברת למכונת חמצן, נושמת בכבדות, ולא יכלה עוד לעמוד או ללכת. מחלת הסרטן הלכה וסגרה עליה, על האשה המבריקה והחיונית הזו, אחותי.

בשבת בצהריים נסענו לבקר אותה בבית, אחותי הילה ואני. היה לה קשה לדבר אז התכתבנו קודם לכן בווטסאפ, כשבין לבין מטפלים בה. זו השיחה האחרונה שלנו שרשומה שם.

אתם בדרך? היא שאלה.
– יוצאים עוד מעט, צריך רק לפזר את הילדים. איך את?
– הנשימה על הפנים. מתחילים לטשטש אותי. כשאחליט יחברו אותי למורפיום ואז אעבור את שאר הדרך בשינה.
– דרך לאן?
– לעולם הבא.

כך מסתיימת השיחה. אני מביט בה מידי פעם, בתזכורת הדיגיטלית המתמדת הזו לנוכחתה החכמה וההומוריסטית של אחותי, והעצב מתערבב בחיוך.

mayrav

יממה לאחר מכן היא עברה לבקשתה להוספיס של תל השומר. ביום שני עוד ניסו שם לשכנע אותה "לתת להם צ'אנס להכיר אותה" ולנסות להעניק לה עוד זמן. מירב, מטושטשת אבל עם עינים צלולות, הביטה ברופאה דרך מסיכת החמצן, ואמרה: "אני נותנת לכם יום אחד".

והיא נתנה, בדיוק מושלם. יממה לאחר מכן, בשלישי בצהריים, עזבה אותנו, כשכולנו סביבה.

אני חושב שמעולם לא ניהלתי עם אדם כלשהו שיחות, כמו אלו שהיו לי עם מירב בחודשים האחרונים לחייה, בין היתר באשפוזים שונים בבית החולים קפלן, שבו העברנו יחד לילות שלמים. דיברנו על החיים והמוות, על הצורך לייצר משמעות כאן ועכשיו ולא לחכות, על ההתמודדות עם פחדים. נזכרנו בתקופות שונות, דיברנו על הילדים. דיברנו אפילו על מה יהיה אחרי, אחרי שכבר היא לא תהיה. ומהו אדם אם לא הזיכרון ממנו, ואיך מעצבים אותו ואם זה חשוב בכלל.

לא פעם הייתי מוצא את עצמי יושב באוטו ובוהה, אחרי פגישות איתה, לא מסוגל להניע את הרכב.

אני חושב, שבדרכה הערמומית והנפלאה, אחותי העניקה לי את הטיפול הנפשי הטוב ביותר שקיבלתי אי פעם. היא ניסתה בין היתר לגרום לי להבין כמה וכמה דברים על עצמי ועל החיים, שאולי סירבתי לקבל קודם לכן. אבל עוצמתה של הפרספקטיבה שהיא היתה חמושה בה, זו עם טווח ראייה אפס מהמוות המתקרב, הכניעה אותי.

מירב תמיד אהבה לספר את הסיפור הזה, על אחת הבדיקות שרצו לעשות לה לאורך הדרך. זה כלל צילום חזה, והרופא ציין שיש בכך חשש לקרינה.
היא פתחה עיניים גדולות ותמימות ושאלה אותו: די, זה יכול לעשות לי סרטן?
רופאים נטו להיחנק בנוכחותה, הם מעולם לא פגשו מטופלת כזו, שחיה 6 שנים עם סרטן ועוד צוחקת לו בפרצוף.

באשפוז האחרון בקפלן התקשרתי אליה כדי לשאול אם להביא לה משהו בדרך.
היא חשבה קצת, ואמרה: ביג מק!
היא היתה עם מסכת חמצן ומרותקת למיטה. הייתי בטוח שלא שמעתי טוב.
אמרת ביג מק?
כן כן, ממקדונלדס, היא אמרה, מתחשק לי. ובשלב הזה, אני לא מונעת מעצמי כלום.

אני לא מכיר הרבה אנשים שיכולים להסתכל למוות "בלבן של העיניים", כמו שמירב אהבה לקרוא לזה. ובטח שלא מכיר אנשים שיכולים גם להתבדח תוך כדי, וגם לזלול ביג מק, בין נשימות.

האמת היא, שאני לא מכיר בכלל אנשים כמו מירב. ולדעתי גם לעולם לא אכיר.

אבל אני מנסה לשמור על נוכחות קבועה שלה בתוכי. מין קול קטן כזה, שאומר לי למשל עכשיו לא להיות רציני כל כך. אז אסיים בעוד סיפור שהיא אהבה לספר על רופא קשוח במחלקה האונקולוגית בקפלן, שם קיבלה בקביעות טיפולי כימותרפיה. היתה להם רוטינה קבועה, כמו צמד קומי ותיק, כשהיא היתה מגיעה לכימו.

נו מירב, אז מה שלומך היום, הוא היה שואל.

אה, לא משהו, היא היתה עונה.

הוא היה מביט בה בפרצוף רציני ואומר: נו מה את רוצה, את חולה!

והיא היתה צוחקת.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, החיים | עם התגים , | 8 תגובות

מרק קנופלר, לונדון, מאי 2015

מתי היתה הפעם הראשונה שבה שמעתי את הגיטרה של מרק קנופלר? (כן, אני יודע שאופנתי עכשיו לכתוב את זה נופלר כי ה"ק" שקטה, אבל אני מהסבנטיז). כשאני מנסה להיזכר, לדעתי התחלתי עם הדייר סטרייט בתקופת המפץ הגדול של Brothers in Arms", 1985".

אני לא מכיר הרבה מבני הדור שלי שלא שמעו את האלבום הזה, ולא מכירים בעל פה את העטיפה עם הגיטרה שלו, על רקע תכלכל. מכאן דווקא הלכתי אחורה, אל האלבומים המוקדמים יותר, ונהניתי מהם אף יותר. לדעתי, חביבי עד היום נותר "האלבום האדום", או בשמו הרשמי "Making Movies". עקבתי אחרי קנופלר גם בקריירת הפסקולים היפהפיה שלו, מ"גיבור מקומי" ועד "הנסיכה הקסומה", ואפילו שהחל לעסוק בפולק, עם ה"נוטינג הילביליז" ולבד, בקריירת הסולו המגוונת.

ועכשיו, כמה עשורים טובים אחרי, זכיתי לראות אותו בהופעה. ה-O2 בלונדון, על גדת נהר התמז, הוא לא בדיוק מקום אינטימי, אלא אם כן 20 אלף איש לא מפריעים לכם. ואני מחבב יותר את קנופלר האינטימי, פחות זה של האיצטדיונים. ועדיין, בהופעה היו לא מעט רגעי קסם שהיו שווים הכל.

"כיף לנגן שוב בלונדון", אמר האיש עם הקול הסדוק, "אתם יודעים שהתחלנו את הקריירה לא רחוק מכאן? בבדפורד, זה ממש מרחק שחייה בנהר מפה". ואז הוא פצח במקבץ שירים מתוך אלבומו החדש "Tracker", אלבום נוסטלגי מאוד, שמדבר לא מעט על הימים ההם.

הקול שלו הוא נייר זכוכית שמשייף את המיקרופון. אבל האצבעות… אני לא מכיר הרבה גיטריסטים חיים שהצליל והפריטה שלהם כל כך מובהקים, כל כך מזהים אותם משני התווים הראשונים וחקוקים ב-DNA הקולקטיבי.

ואחרי כמחצית הופעה הוא עוצר, ומעיר: "אולי נעשה כמה אולדיז?" ואז הפאן באמת מתחיל, עם הרעשה ארטילרית של "רומיאו ויוליה", "סולטני הסווינג", "טלגרף רואד" ו"So far Away". הלהקה שלו, שבה חברים בין היתר גאי פלטשר מהדייר סטרייטס מנוחתה עדן והסקסופוניסט המשובח נייג'ל היצ'קוק, מהודקת ובעלת צליל רוקנרולי חם, כמו שצריך.

כמובן שצילמתי באיכות סמארטפון מגורענת כמה קטעים, אבל חבל לי עליכם. הנה מקבץ של כמה שירים שבוצעו בהופעה והיוו לדעתי את רגעי השיא שלה, בביצועים טובים יותר באיכותם. ממליץ להאזין לכל אחד ואחד.

1. Privateering

שיר הנושא מאלבומו הקודם של קנופלר, הכפול והמוצלח. השכבה הראשונית מדברת על אותם יורדי ים שהלכו לשדוד זהב לכאורה עבור המלכה, אבל למעשה עבור עצמם. והשכבה העמוקה יותר? על זה כבר תחשבו לבד.

2. Speedway at Nazereth

אוי כמה שאני לא רוצה אף פעם שהסוף של השיר הזה ייגמר. מתחיל כשיר פולק פשוט עם הרמוניות יפהפיות, ומתפתח לסולו גיטרה חשמלית שמתפתל לו בין הגבעות, כמו כביש נצחי שלא יסתיים לעולם.

3. Laughs and Jokes and Beers and Smokes

השיר הפותח באלבום החדש, אשתי כינתה אותו ה"ירח" של קנופלר, תוך התייחסות לשיר המיתולוגי של שלמה ארצי. גם הוא מדבר על הימים ההם, שבהם הופענו בלי גרוש על התחת, ו"האושר בא בזעם".

4. Going Home

שיר הסיום הסופי בהחלט של ההופעה, כמו באלבום ההופעה הכפול המיתולוגי, "אלכימיה". אי אפשר לנגן שום דבר אחרי הקטע האינסטרומנטלי המרנין הזה, שחיבר קנופלר לפסקול הסרט "גיבור מקומי". ריקוד סקוטי כזה, שאחריו מוחים דמעה נוסטלגית קטנה, והולכים הביתה, למזרח התיכון.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, מוזיקה | עם התגים , , , | 2 תגובות